אוגוסט 17
Posted by נועם וואהל in
עכשיו אני צופה בחלון כאילו הוא אישה
מותחת את הכוכבים אל שחר, כל
מה שמאהב צריך לדעת.
היא מרושעת, בהתחלה, אבל זה כיף.
זה מכין אותי להתפוצצות השמש כשעיניי אל יודעת מה לעשות
עם כל זה
אחרי הנטישות השונות של הלילה
ואולי אין שם דבר
מלבד האוויר למרות שאני
בטוח שהשמיים עשויים מיותר –
הדרך שציפורים מחזיקות בהם,
הדרך בה הן מניעות את הנוצות
הדרך בה הן מודדות אותם, טועמות אותם, מזיינות אותם,
כשהן עפות.