אטיודים על העלמות
Posted by נועם וואהל in
לבסוף, אחרי שמוששת
ונאחזת על ידי כל פועל – גוף ונפש, עירום ותלות – נפלת והתיישבת.
הו ונוס. הימים רצים דרכי כמו צלולואיד, העבודה פוערת בי סימנים תועים, ומה נשאר ממך, המלמול על קלידי הפסנתר?
אינני סנטימנטאלי. אינני רואה שמי הזהב בשקיעה אלא ציפורים
שחורות נערמות כמו לבה.
מתי נהפוך לשמועות על מוות? עד שנתרחש תמיד, רק, בדיבור?
XXX
לפעמים, עוד אני יכול לראות בך
שריד לצורת אדם, רזה ונחוש, משיכות לצד משיכות מכחול -
נוצות אך לא כנפיים.
זמן עובר. הנוצות נמוגות
באור, שעובר עליהן בעדינות ומתיר את הולקרו.
הסתכלי, עצמות אך לא גוף.
זמן עובר, העצמות מתאהבות ברוח, שמלמדת אותן לשרוק.
הסתכלי, ציפורניים
אך לא אצבעות.
זמן עובר, הציפורניים נאכלות בגשם,
שנופל, נופל הופך ברור הופך נהר.
הסתכלי, אני מוציא סכין,
ועם הדיו מעיניי כותב.