אין סיכוי שאת יודעת

מסתכל בך במראה אני תוהה איך את יפה.
אני חושב שאת נותנת לי לבהות כדי שתוכלי לפנות כנגד עצמך
באלימות הפוכה, צריכה להראות לי איך לגרד את הבשר בלעג
ובלי היסוס עד שאראך נכון, כאישה מדממת, לא ההשתקפות בה חשקתי.

פתאום אני כבר לא מנסה לזהות אותך בשטף הרגע הבא.
כל התמונות הגדולות שבי – הנופים הרחוקים הנוגעים ללב,
צבע העיניים המתפשט כדיו כשאני נכנס , ופיתולים בלתי צפויים בדרך,
והארצות החזקות שעבר פעמו בחיי אלימות, חדות ארוזה של אנטומיה-
כל אלה עולים בי ומרמזים עלייך, שממשיכה להתחמק ממני

שום כמות של הגיון או אושר תשנה את ההרגשה
שחלק מחיי ממשיך במקום אחר – שאת,
שכל שפתנו מסומנת באינטימיות אבודה
חיה בימים אחרים, זמנים אחרים
ממשיך איתך בדרכים שאינני יכול לדמיין.
אל תקחי ממני את אשר אני לומד בהדרגה.
את טועה אם את חושבת שיש בך געגועים למשהו כאן.
אנחנו רק משנים ומעתיקים משהו זה מזה
הוא לא קיים, אלא רק משתקף מאתנו במשטח המבהיק של היותנו.
הכשלונות המשותפים האלה
הפכו, בנפרד, להיות עובדותינו והם,
ברגע שאני או את זוכרים או שוכחים אותם,
משתנים.
דימינו חיים, ימינו נאספים כמו הציפורים שאני רואה היום בלעדייך,
חגים אחד סביב השני, מעל קו העצים ההופך לאור.