אקולוג בקפיצות
הילכנו דרך ערפל רך, ממלאים את אוזנינו עם הבום של האוקיינוס ולחישה.
האם זו ההאזנה שהתרופפה, פורמת קשריה, או שהקול, עם את כל אותן א-אמירות גדולות
לעצמו עד שהתשואות בפנים שוות לתשואות בחוץ? ויער גשם, חשבתי כשטיפסנו בחזרה על הצוק, הוא כנראה הדרך בה זה מתרגם לצמחים, שזוכרים מים בכל תנועה עגולה, יורדת.
ואז הירח. מעל ההר הוא נתלה ודהר אל תוך עצמו, סגנון טהור שלקח את התמונה אלכסונית, בוחר בניצנוץ של הכפור על העצים, המסקיינטייפ על מגפיי, הלבן של עינייך, משאיר את הלא נוצץ בצל עמוק, לא מיושב.
האם את זוכרת את אותם לילות בהם למדנו מן הזאבים להיות השן והלשון של החשכה, איך לצוד ולילל? גם אני לא. ועכשיו היללה התהפכה בנו, אותה דלת חורקת של לבד. הזאבים הם כלבים. השמש אומרת כאן, הירח אומר גם-לא-כאן., חסר שם, מסיר הירח את אותם מיתוסים קהים ומבייתים בדרך בה מראה שוכחת אותך לחלוטין כשאתה עוזב את המקלחת, הירח הריק מזמן את רוחינו, קורא להם לעזוב בית, אותו כלוב מוזהב, אותו פארק שעשועים אנושי.
אך הים בהה בחזרה, מראו עשיר במבוכה והאפשרות של לבבות ענקים פועמים בעומקו. ביניהם, העולם הבא מזורז. תיאוריה אחת – האהובה עליי – אומרת כי פעם הירח והארץ היו אחד, מסתובבים חסרי-חודשים בחלל, ואיכשהו – אסטרואיד או תפוח, Difference, טאבו – הם נחלקו והירח, מלאך נופל, עלה, צף למסלולו, כשהמכתש של העדרו זרם לדמעה הגדולה של האוקיינוס השקט.
אז:
סיפור מלא באובדן וארוס, שלוש-חמישיות בדרך למיתוס. נשאיר את זה שם – משהו אנושי, רקמה ביתית, כמו סלסלה, תרגום, או כיכר לחם – ליד המים המתלבנים. ישבנו תחת כובע הליצן של אורות סביבנו, ורצינו את חומו, את ארוחתו, ולתת מתנות, והלכנו.