בעיקר ספרים
Posted by נועם וואהל in
בחצי חושך ההר, דברים קטנים
נראים גדולים: נערה מוכתמת רוק ומלח והתחושה
שאתה מכיר רק את קצוותיה.
הרגעים נמתחים כמו דולפינים, גוזרים מים פתוחים או
כמוני עוקב אחרי הסנדלים של ניתאי אל האלמוגים.
אהבנו את הדיונה הישנה. באמת, זה נתן לנו אחר צהריים
של יתושים ובאס ישן והרגשנו את זה באדמה.
הפלנו הכל – בעיקר ספרים – ורצנו למעלה. כמו צורות בציור,
בביטחה ובחשיבות של צורות בציור.
[ועדיין אומר "אנה", מעבר לפחדים של טיפשות,
צביעות כשאני מדבר סימפטיה לעצמי. לא מכיר מילה גדולה מזאת,
טובה מזאת] [אני אומר, ועושה משהו צפוי מאוד ובדרכי שלי]
אז זהו, שאתה מבלה את השנים שאחרי החושך בהתחבטות בסניליות,
שומע לבסוף את כל המילים שעברו אותך
כמו זה היה כיף.
מה לי ולמשפט הזה, אתה אומר
וזוכר הצידה.
כל לילה היה אותו לילה. נופל, חסר צורה, ובלעדיך בו.