החדר

הוא גר לבד, בחדר שרק היא יכלה להפוך למיושב.
הוא התעורר כל בוקר לאותם קירות והיה תמיד מופתע קלות מהזהות של הסדקים וחורי המסמרים, כאילו הדפוס הזה היה סט של מחשבות שאליו שכיבת הלילה האיטית לא הוסיפה דבר. הוא התעורר לאותו שעון מתקתק, אותה רעידת מקרר חצי גובה, אותו ריח חמוץ מנדנד, מאחרוי השולחן ומתחת לכיור לו הוא התרגל. הכין ארוחת בוקר, ביצה, לקח ספר וחיכה. הכסא גדל חונק. הרגשת המילים קיפצה והקיפה את הדפוס במהותניות. הוא קם, עצר בכל מקום בו הם שכבו, בוהה, כאילו מוטרף, במיטה שעדיין נשאה שתי כריות. היא הייתה אחות שעבדה באחר הצהריים והערב והגיעה אליו בבקרים. הוא היה סטודנט, אבל שכח של מה.
מהעיר בחוץ, הוא ראה כמה קירות בטון, וגב שטוח של חצץ שרגליה היחפות חוללו בקיץ שעבר, והיה איזה מאוורר או ארובה או פה בית שהיה או שלא היה בשימוש.

לפעמים, קו השמים נמתח לפני עיניו כמו אותם ציורים אסייתים שמרכיבים פיל מעלמות עירומות. תחושת מובנות אנושית אחזה בו וניסתה להרים בו רעיונות חדשים, פסקאות מתחוללות, שאיפות מלומדות ומשמעות. המטרה הנשכחת של לימודיו הצגה עצמה מחדש כמו אישה נלעגת שלקחה מאהב וכעת יפהפיה שוב. הוא נבהל בקנאה. אבל המכה, כמו נצנוץ חולץ ממשהו באופק, עברה. ועיניו קיצרו את תשומת לבן אל מסגרות החלון המרובעות שנבלעו בשכבות צבע שהונח ברישול. סוג של שד ניתוק הופיע ואכל את ליבו, ידיו כנוכחות תלויה כבדות מדם שנשלח מרחוק. הוא הבין מתוך עצמו את הפרימה הסבוכה של קישורים מכניים ושיתופים כימיים שהחזיקו את חייו. הוא הלך לספה והרים את אחת הכריות.

החדר היה, אם בכלל חשב על זה, גדול יותר ממה שצריך. כשהוא ישב וניסא לקרוא, החלל הבלתי מנוצל נדמה להסתכל בו עם עיניי ידיות וחורי מסמר ודפוסי שטיח. החלל קרא לאדם נוסף לאכלס אותו. שניים התאימו בדיוק לחדר: קולותיהם השטיחו את הקירות, לחצו את הריהוט בחזרה למצבו המשרת של עץ ובד, מיזגו את זמזום המקרר ותקתוק השעון. כשהוא פתח את הדלת לקראתה, מילא הלב את חזהו בכזו צפיפות שהיה חייב להחזיקה כנגדו כמו קומפרס לדקות בו איים להתפרץ.

כבר מהפעם הראשונה, חיבוקם נראה חזוי בעיניו.ידיו תמיד הלכו לאותם מקומות בגבה, אחת בעורף צווארה, השניה בבסיס השדרה. היא תמיד הניחה את פניה באותו צד של ראשו, כך שהיה יכול לשים אפטרשייב אחר על החלק השני מבלי שתדע. הבושם שהוא שאף היה תבליני יותר מפרחי, רחוק באופן מוזר מהטירה הגלקטית של ריח שערה, וננגע, אולי רק בדמיונו, עם ריח אתר מתוק שנשאר ממסדרונות בית החולים. היא הייתה נקיה. יפהפיה בנקיונה. וגם את זה הוא יחס לעבודתה, עבודה שאפשרה לה, בחוויתה היומיומית של בשר, לקבל את גופו שלו, בכזו חדות, חזיתיות.

הוא אהב אותה במדים. היה משהו, כשהיא קמה מהמיטה לעטות לבן, משהו חוטא אך קדוש, תפיסה מחודשת של בתוליות נשית שאינה יודעת אלימות. זה לא דמה לשום דבר אחר שהרגיש. ספר, משנקרא, יכול רק להקרא שוב. מכונה, בשימושה, נשחקת. אבל היא, תמיד באה אליו נקיה ביופיה, חדשה וקצת נבוכה ועזבה בצהריים, זכה.
כל לבוש אחר היה מאכזב בהשוואתה. לעיתים קרובות השאירה את נעלי העקב והגרבונים בחדרו, שבועה לחזור. נוכחותם לא הייתה מספקת כמו שציפה. היה חוסר שקט בהם, בקשה מעומעת להיות מוסברים ומוצדקים. זה לא קרה.

לבושה כנשים אחרות, היא הפכה להיות לאחת מהן, אישה שישבה במסעדות ואכלה את האוכל ושתתה יותר מדי לפעמים, והצליבה שוב ושוב את רגליה, שהוארכו במודעות מעייפת מדי. הוא ציפה משיחתה את אותה חזיתיות מושלמת שגופה נתן לו. האישה שהופרדה ממנו בשולחן מסעדה הייתה תוספת מיותר לאישה שהייתה מושלמת. זו הייתה אישה שרמזה על נישואים, שביטאה מילים שגויות, שנעלבה.

הדלת החיצונית נפתחה שוב. הוא ראה אותה, לבושה בכחול או ירוק או חום, ידה קצת אדומה מהשפשוף. השתיקה התארכה, עד שנאלץ להודות שאין אף אחד בדלת, שרוח או ילד נתנו לה להרעיש. הוא קם מהכסא בכעס, איך היא לא יודעת, יודעת איך הוא רוצה אותה עכשיו, לא בלבן אלא בכחול או ירוק או חום? זו הייתה האישה שרצה, שרצתה להתחתן איתו, האישה שבאה אליו, ולא האישה בלבן, שעזבה. כן, היא הייתה טיפשה וקלה ואכזרית לא לדעת את ליבו, לא לשמוע את הקריאה הגדולה מחדרו. זה לא עזר, חזון של מגרעותיה לא הכהה את אהבתו אלא חידד אותה היטב, כי אהבה מתחילה היכן שאנו אוהבים את מה שמוגבל.

הוא הסתכל במראה להבחין בסימנים לכאב המוזר שהעניש אותו במשך שלוש שעות ביום. מסגרתו הקלה לבסוף וליבו חדל להרגיש כפולש. הוא יכל להכנס לעיר, לאכול, לקבוע פגישות, להתעמת, בטוח שהופעתו החיצונית מקובעת, שכמו שגופו סירב להתפרץ ממלאות בעבר, כך גם לא יתמוטט מריקנות כעת. הוא שמע עצמו מדבר, עונה, אפילו צוחק. הוא ראה באופן כפול ולא מובן של הונאה עצמית ושקר מהעולם, שהוא יכול ליצור חיים שלמים ומלאים של אחר צהרים וערבים. אך הבקרים של חייו הושמדו, ובוקר חייו נלקחה ממנו.