הסיפור
Posted by נועם וואהל in
כשהסיפור אינו של תמונות
פנים כל אחר צהרים בו גשם,
מחסני רחובות מוכי אספלט, על קצה הסתלקות.
רובו אינו על נשים, כמנצחות באותו יום שמש
של אינשטיין. או מאהבים באהבה.
הסיפור, חלקו, הוא של רגעים
כשאפילו תנועה איטית מהירה מדי לצמצם:
מילים שהעיפו את חיינו, כך,
עיניים שחותכות ותופסות אחת, והשניה,
חיקוי של חדר הניתוחים,
כשהסכין והגז מצטטים אחד, והשני, רגעים לפני
שהטלפון החל לצלצל:
סיפורנו הוא כמה דומם עמדנו, כמה מהר.