הפכפך
הפכפך, משתנה, כן, יש ימים בהם אנשים כמונו כאלה.
אולי תחת שמיים אחרים משהו כמו תהילה תחייך עלינו,
אולי שם החיים בהירים, אולי שם דברים נפתחים בדרך שבה
הים נמתח החוצה לאופק –
אבל אנו, מנשבים בנו באקראיות/במקרה בדרך שבה הרוח נושפת
בלהבי דשא, כולם לכיוון אחד.
ואז יש ימים בהם אנו מרגישים אפריל,
השדות של אפריל גורמים לגופנו להשתוקק
להיות מוחזק ומזוין עד שכחה,
גופות מופרות כמו שדה באפריל, מנופחות,
רועדות להנגע: ותחת השפעת הגשמים שנוזלים למטה
כאילו רוח טהורה נפלה עלינו כמו גשם, אותו דבר שמתקרא "נשמה"
מנביט ומסתעף וסובך בנו בצל שופע סבך של אשליה.
אה כן, באים ימים בהם אנו רגועים, שקיעות ילדות בהירות, לגונות מפכפכות ספיר
ימים בהם פסוק, שריקה פתאומית, ימים בהם הר וציפור עוברים מעל, ימים בהם אפילו כאבנו
וכמו מה אנחנו מרגישים גורמים לנו לחייך
ובטח, יש ימים בהם אנחנו כל כך גועלים, כל כך שפלים
כאילו אנו האבן השחורה בחשכה בתור צור: ואז הלילה מפתיע אותנו,
הפנס שלו מערפל, קר, שופע, מנצנץ מטבעות זרוקים של הטוב,
האיום, זוהר באור של אותה מתכת ראשונית.
וימים אחרים בהם, באים בהם נשים רוצות לבכות את בכיין
ולהשתמש בנו כשלהן, ימים בהם אנו מעקצצים לערום אישה, ואז לא יכולים להסתכל בזה,
לעמוד בזה איכשהו, הן רוצות אותנו אבל אנחנו לא יודעים איך לרצות אותן בחזרה: זרוע מתהדקת
סביב מותניים, יד תופסת שד, לא אכפת לנו
נוגעים בעגלות של תפוס או אגס,
עגלות כדור הארץ מסובבת אותנו לחלל.