הרהורים חובבניים על ניורולוגיה

אוקיי.  כל מה שנכתב כאן הוא תולדה של עשרות שעות של מאמרים ניורולוגים – סימן של חובבן עם תשוקה, אבל לא הרבה יותר מזה. אם יש יומרה במה שנכתב, היא איננה בפירוש הממצאים הניורולוגים, אלא בלקיחת לספרות ודיסיפלינות אחרות. הוספתי מראי מקום בסוף המאמר, אבל הם יצוגיים בלבד. אם הנושא מעניין אותכם, אתם מוזמנים ליצור קשר בnoamwohl at gmail לרשימת הקריאה המלאה.

1.

הידיעה ששתי ההמיספרות מפרשות ויוצרות את העולם באופן שונה, עם אופנים שונים של תשומת לב, עדיפויות שונות וערכים שונים התחילה בשנות ה60-70 עם בוגן וספירי.עם הזמן, התחלנו להבין שההבדל הוא לא במה ההמיספרות עושות, אלא באיך הן עושות את זה. בקצרה, ההמיספרה הימנית יכולה להעריך עמימויות, את החבוי והמטאפורי, בזמן שההמיספרה השמאלית נוטה לדרוש את הבהירות, המפורש והמתוחם. כשההמיספרה הימנית רואה הקשר רחב ואת העולם כיריעה אחת, עם הקשרים/קשרים פנימיים, ההמיספרה השמאלית מתרכזת בפרטים ויצורם של פרגמטים. כשההמיספרה הימנית רואה אינדיווידאולים, הימנית רואה קטגוריות, ההימספרה הימנית מעריכה יותר אינטואיטיביות והכלול, בעוד שהשמאלית מעדיפה אבסטרקציות ורציונליות. (כאן רצוי להבחין בין "רציונליות" בלבד לבין "הגיון" – reason, אליו נתרמות שתי ההמיספרות[0]).

מה שנקרא בעברית כפיס המוח, הcorpus callosum (שיצטמצם לCC בהמשך המאמרון) מכיל בין 300 ל 800 מליון סיבים המחברים איזורים דומים טופולוגית בין שתי ההימספרות במוח. עדיין, רק שני אחוזים מבין הניורונים הקליפתיים מחוברים דרכו. מעבר לכך, המטרה של חלק גדול מחיבורים אלו היא למנוע/לבלום. במילים אחרות, למנוע מההמיספרה השניה מלהתערב. מניעה בהקשר הזה אינה מושג דיכוטומי. מניעה ברמה הניורופיזיולוגית אינה בהכרח זהה למניחה ברמה התפקודית, לא יותר מאשר לחיצה על הבלמים שגורמים למכונית לעצור. מניעה ניורונית היא רק תחילת שרשרת פעולות שתוצאתה הסופית יכולה עדיין להיות העברה. אבל אותם ניורונים "מניעתיים" נמצאים בשפע בCC, עד שהביאו מדענים מסוימים לטעון כי כל סיבת קיומה היא לאפשר להימספרה אחת למנוע את התערבות השניה.

כמובן שההעברה גם היא חלק חשוב מתפקיד הCC, ביחד עם מניעת הבלבול של הפעלת איזורים זהים בשתי ההמיספרות, אבל הדגש שלי על המניעה מיועד על מנת לחשוב על יתרונות החלוקה להמיספרות. מעבר לכך, ההנחה האינטואטיבית ששכל המוח גדול יותר, כך גדלים מספר החיבורים בין חלקי המוח הינו מוטעה – ההיפך הוא הנכון, ככל שהמוח גדול יותר, כך החלוקה להמיספרות ברורה ונחרצת יותר, ונראה שהאבולציה מתקדמת לכיוון זה, ובמקרה שלנו – בני האדם – ההמיספרות יכול להיות מסווגות כשתי מערכות אוטונומיות לחלוטין. למה?

אולי התיאוריה הבאה יכולה להסביר חלקית את החלוקה ההולכת וגדלה לשתי צורות חשיבה שונות  – אחת מהתכונות האנושיות הברורות היא יכולתנו להתרחק מהעולם המיידי – מהרגע, העולם הסובב אותנו ומעצמנו. תכונה זו מאפשרת לנו לתכנן, לחשוב בגמישות,  ובכלליות, לקחת שליטה על העולם מסביבנו – בניגוד לתגובה פסיבית לדברים הקורים בו. יש דרגה אופטימילית של מרחק בין עצמנו לבין העולם הנתפס.  ה"מרחק ההכרחי" יכול לגרום לניתוק, כשאנו מחשבים בקור רוח את הצעד הבא של יריבנו. הניתוק מאפשר לנו לנצל ולהשתמש. אבל מה שלעיתים קרובות נשכח, הוא שלריחוק הזה יש גם אפקט מנוגד לחלוטין – עד ידי עזיבה של עצמנו המיידים והחייתים, אנחנו יכולים להיות אמפתיים יותר כלפי אחרים, אותם אנו רואים, לראשונה, כיישויות כמונו. החשיבה הזו אינה מלמדת אותנו רק לנצל ולהשתמש, אלא גם לבטוח. כך אנו לומדים לראות את נקודת המבט של האחר ולשלוט ביצרנו ותשוקתינו המיידים.

כלומר, על מנת לחוות את המורכבות וגם את המיידיות של חוויות – בו זמנית – וביחוד על מנת להרגיש אמפתיה, ליצור קשרים עם אחרים, אנו צריכים את ראיית העולם המיידית הרחבה ביותר האפשרית. אצל חיות אחרות, הבעיה מתבטאת באופן דומה אך פשוט יותר. ציפורים, לדוגמא, צריכים שני אופני הסתכלות ותשומת לב. יש צורך לפקס תשומת לב ודיוק מוטורי, על מנת להוציא גרעין תירס מקליפתו. באותו זמן יש צורך בתשומת לב רחבה וקולטת, כמה שיותר, על מנת לשמור כנגד טורפים פוטנציאליים. הפיצול הזה דורש הרבה. כלומר, אלו לא רק שתי פעולות נפרדות שחייבות להתרחש במקביל, אלא גם פעולות שונות לחלוטין באופן בו הן נתפסות. כאן נדרש להגיד משהו על תשומת לב – תשומת לב איננה עוד "פונקציה" לצד פונקציות קוגנטיביות אחרת. מצבה האונטולוגי הוא משהו שקודם לפונקציות ואפילו ל"דברים" עצמם. אופי תשומת הלב שאנו מביאים לעולם משנה את אופי העולם לו אנו שמים לב. תשומת לב משנה את *סוג* הדבר שמתקיים עבורנו: בדרך כזו היא משנה את העולם. תשומת לב גם משנה את מי שאנחנו. הידע שלנו בניורוביולוגיה(לדוגמא ניורני מראה) וניורופסיכולוגיה (לדוגמא ניסויים בסדרי אסוציאציות) מראה שבתשומת לב למישהו אחר שמבצע פעולה, או אפילו בחשיבה עליהם עושים פעולה, אנחנו הופכים, אובייקטיבית, באופן מדיד, לדומים יותר להם, בדרך שבה אנו מתנהגים, חושבים ומרגישים. דרך הכיוון וטבע תשומת הלב שלנו, אנו מקנים ערך – בשונה מכל "פונקציות קוגנטיביות" אחרות, הניטראליות באופן פעולתן.

בחזרה להמיספרות. ניתן לומר בהכללה כי ההימספרה השמאלית נוטה להתעסק עם חלקי אינפורמציה בבידוד והפשטה, בעוד שתפקיד הימנית (שוב בהכללה) הוא גריקה את הישות בכללותה, גשטטלט שכזה.

כלומר ההבדל הבסיסי ביותר בין ההימספרות נוגע לסוג תשומת הלב שהן נותנות לעולם. חשוב להדגיש את זה ביחוד כנגד ההנחה המוזרה שיש שתי דיכוטומיות בסיסיות: או שדברים קיימים "שם" ואינם משתנים על ידי המכונה שבה אנו מגלים אותם, או לקרוע אותם לגזרים (ריאליזם נאיבי, מטריאליזם מדעי) או שהם תופעה סובייקטיבית שנוצרה ממחשבתנו, ולכן אנו חופשים להתייחס אליכם בכל דרך בה נרצה, מאחר והן, אחרי הכל, יצירתנו שלנו (אידיאליזם נאיבי, פוסט-מודרניזם). שתי העמדות אינן רחוקות אחת מהשניה כפי שנדמה, והן חולקת חוסר כבוד בסיסי בתוכן. למעשה, אני מאמין שיש משהו שמתקיים בנפרד ממחשבתנו, אבל אנו בתפקיד חשוב בהביאו אל תוך קיום.

מגילויים של ניורוני המראה [1], אנו יודעים שכשאנו מחקים משהו שאנו רואים, ההשתקפות המוחית רואה זו כאילו חווינו את אותה פעולה עצמה. אבל זה עובד מעבר לכך. בהעדר גירוי ויזואלי של מושא החיקוי – הדמיון מפעיל אותם ניורונים הפעילים בפעילות ישירה. ברור מכך שאפילו כשאנו מדמיינים שאנו עושים משהו, שלא לדבר על לחקות אותו, הדבר קרוב (ברמה שאי אפשר לפטור בהינף יד) לעשיית הפעולה עצמה. לדמיין משהו, לראות מישהו עושה משהו, ולעשות אותו בעצמו חולק את אותן יסודות ניורונים בסיסים.

הדמיון, לכן, אינו  השלכה ניטרלית של תמונות על מסך. אנו צריכים להזהר בדמיוננו, מאשר ומה שאנו מדמיינים הוא במובן מסוים מה שאנו ומה נהפוך להיות. המילה Imago קרובה לimitari, שפירושה ליצור בעקבות מודל, דפוס או מקור. יש עדויות רבות לכך שחיקוי מדבק להפליא: לחשוב על משהו, או אפילו לשמוע מילים המקושרות אליו, משנה את הדרך בה אנו מתנהגים ואיך אנו מבצעים מטלות. את כל זה הבין פסקל, שקבע שהדרך לצדק הוא בחיקוי של הצדיקים, העוסקים במעשים צודקים – הבסיס לכל הדתות המונוטאיסטיות.

אפשר לחשוב על זה באופן האבולציוני-רדוקציוני הבא – המחקים הטובים מחזקים את הקשר בתוך הקבוצה לאחרים, והופכות קבוצות חברתיות ליציבות ועמידות. הקבוצות האחידות ביותר ישרדו.

הגן האנוכי – בואו נניח שיש מצב בו יש גן לחיקוי – עצם קיומו של הגן, המאפשר למידה וחיקוי של פעולות כמו שפה, מוסיקה יהיה מהיר יותר מאשר מעבר גנים במהלך דורות החותכים כישור ספציפי לאורך דור אחרי דור (מוסיקה בדור הראשון, שפה בדור החמישים ושבע), אבל הגן לחיקוי המאפשר ללמוד את הפעולה תוך דור או שניים יהיה חזק יותר, במובן שמי שמחזיק בו יכול לשרוד/להתרחב הרבה מעבר לכל גן כישור ספציפי. ההישג של החיקוי – כישור העל שמאפשר את כל שאר הכישורים – יכול להסביר את הגדילה הבלתי מובנת של המוח בהומנידים קדומים, מאחר והיה פתאום זינוק במהירות בו יכולנו להסתגל ולהתאים עצמנו, ובטווח היכולות שלנו. חיקוי הוא הדרך בה אנו רוכשים כישורים – כל כישור. והגן לרכישת כישורים יעלה על כל גן אחר לכישורים אינדיווידואלים. כך שגן – הסמל של תחרות חסרת רחמים ("הגן האנוכי") והערכים האטומיסטים של האונה השמאלית – יכול לעלות כישור שירחיב את האבולציה במהירות אך יעשה זאת לכיוון בחירתנו – דרך אמפתיה ושיתוף פעולה, הערכים של האונה הימנית. כך נוצר מצב אבסורדי ונפלא בו גנים יכולים לשחררנו מהמצב בו אנו כבולים לגנים. ההמצאה האנושית הגדולה, שהתאפשרה בזכות החיקוי, היא שאנו יכולים לבחור מה נהפוך, בתהליך שמתרחש במהירות מפתיעה. כלומר, אנו נמלטים ה"עגמומיות האפורה של החובה". אולי אנו לא היצורים התחרותיים חסרי הרחמים ששיכנענו את עצמו להאמין בהם, אותם יצורים מכניסטיים ומודלים מכניסטיים של התנהגות. אולי, אפילו, העולם אינו מכניזם.

החשיבות העצומה של מימסיס מצביעה למסקנה שעלינו לבחור מודלי חיקוי טובים לבני גזענו, כי כמין, לא רק כיחידים, אנו נהפוך למה שנחקה.

במערכת המכניסטית של סיבה ותוצאה, סיבה מקדימה את התוצאה ודוחפת אותה מאחור. ההיקש הלוגי ממערכת כזו היא מעגליות סגורה, בכך שמה שקורה נקבע על אירועים קודמים: אנו הולכים להיכן שדוחפים אותנו. בחירות אנושיות נראות להיות פתוחות, אבל הקיום של רצון חופשי עוד קשה להוכחה, למרות שיש מודלים חדשים המבוססים על פיזיקה תיאורטית בהם סיבה ותוצאה מגיעים אחרי הסתברויות וחוסר ודאויות. אני לא יכול להעריך אותם בצורה ראויה כאן, אבל מנקודת המבט הפנומולוגית, אנו מרגישים עצמו כחיה חופשית, למרות שאנו נמשכים לארכיטיפים. נמשכים, ולא נדחפים על ידי מה שקרה. אולי לכך ניטשה התכוון כשכתב "

Action at a distance cannot be eliminated: something draws something else closer, something feels drawn. This is the fundamental fact: compared to this, the mechanistic notion of pressing and pushig is merely a hypothesis based on sight and touch, een if it does serve as a regulative hypothesis for the world of sight”.

אותם מושכנים יכולים להיות מובטאים כערכים, למרות ש"ערכים" נשמע צולע בהקשר הזה. אולי "אידיאלים" קרובים יותר לנכון, אך גם למילה הזו יש בעיות והיא עברה תהליך הכפשה ארוך בימינו. אידיאלים או ערכים אלו עומדים מחוץ לזמן, בניגוד לסיבה ותוצאה. הם "חורצים" פחות מאשר סיבות קודמות, בכך שיש מושכנים להם יחיד יכול להתנגד או להימשך. אני מבין שסיבה ותוצאה עדיין נשארים במשחק גם בהקשר הזה, והם חוזרים בצורת שאלות כמו "מה גרם לאינדיווידואל לרצות לקיים לאידיאל/ערך זה?" אלו שאלות שהעסיקו את התיאולוגיה מאז ימי הנביאים.

בערכים אין כוונתי לעקרונות על פיהם אפשר לפתור דילמה מוסרית. מה שעולה לדיון אינו – לדוגמא – האם החיים מוקדשים אלא דרך הפעולה בה אנו נוקטים  בדילמה, דרך פעולה המשתלבת עם אותו ערך. אני מתכוון לערכים עצמם לנוכח עצמם: האם, לדוגמא, לאומץ או הקרבה עצמית  יש ערך כשלעצמם, בלי קשר לתוצאה או עקרון אונתולוגי.  במובן הזה, ערכים צריכים אכן להיות "מעבר לטוב או רע". שלר(scheler) מבחין בין ספרות של ערכים, וגם מסדר אותם היררכית, מהספרה שבה אנחנו יכולים להעריך אותם רק ברמה החושית, או במונחים של תועלת, בתחתית, או בספרה של קדושה, העליונה ביותר. אפשר לדחות או לקבל את ההיררכיה של שלר לערכים, אבל מה שרלוונטי לגביהם לגבי החלוקה של ההמיספרות הוא שהאונה השמאלית מזהה רק את הדרגה הנמוכה ביותר של ערך. ערכים אחרים ששלר מדרג מעל תועלת – אומץ, יופי, חוכמה, קדושה – דורשים גישה שאינה מוגבלת לאותו כלי של תועלת  – לוגיקה אנליטית רציף. הם צריכים להתפס בדרך אחרת, שנפתחת על ידי פתיחותה של ההמיספרה הימנית לכל מה שאינו מוצדק באמצעים לוגיים בלבד.

בעולם ההימספרה השמאלית, לעומת זאת, יש דרך ברורה להתייחס לערכים כאלו: על ידי החזרה של כולם לערך אותו היא מכירה – של תועלת. יופי, לדוגמא, הוא רק דרך להבטיח שאנו בוחרים שותפים בריאים להתרבות. אומץ נועד להגן על טריטוריה כפי שהוכתב על ידי הגנים, אינטליגנציה נועדה להוביל לכוח שישנה את הסביבה ואת הישוייות סביבך. קדושה היא המצאה שנועדה לקרב קבוצות בעלי אינטרסים משותפים, וכך הלאה. הטיעונים האלו נשמעים מוכרים להפליא. אלו שאינם נסמכים על האונה השמאלית בלבד יזהו את הרמיה. טיעונים כאלו אכן מתקיימים, אבל הם לא משכנעים. לדוגמא, מכל מקורות היופי בעולם, יחסי מין יכולים להתקיים בין חלק קטן מאוד בין כל האנשים, ואפילו שם יופי אינו אותו הדבר כמו משיכה מינית. רציונליות, מעצם טבעה, מסרבת לקבל את האפשרות שיש משהו שנמצא לעבר לעצמה. כמו תמיד, זו ההימספרה הימנית שנמשכת לכל מה שהוא "אחר", למה שנמצא מעבר.

מה באמת יכולה ההמיספרה הימנית להציע כאן?

כאן היא נחשפת בחולשתה. נקודת  המבט של ההימספרה הימנית מוטמעת בעולם. היא היא הנטיה הנטוראילסטית של העצמי הלא רפלקטיבי

היא מוגבלת על ידי המציאות ה"טבעית".

אי אפשר לדבר על ניורופסיכולוגיה בלי לקשור אותה בפילוסופיה. בשנים האחרונות הקשירה בין השתיים מסתמנת כברורה יותר, אבל בעיקר מהצד הפילוסופי. המדענים מגלים תגליות, אבל אופי הגילוי אינו נבחן. המודל של הגוף, וכנגזרת, המוח, כמכניזם פטור מסקפטיזם פילוסופי: מה שנאמר לנו הוא האמת. ולכן, מאחר שהמוח שווה לנפש, גם היא הופכת למכניזם. כתוצאה, במקום תהליך הדדי בו הפילוסופיה חוקרת את המדע והמדע מעביר מידע לפילוסופיה, השקפת העולם הנאיבית של המדע הפכה לברירת מחדל במה שנקרא ניורופילוסופיה.

לא מפתיע שהשיטת החקירה המדעית הובילה במשך זמן רב למודל של היקום – היקום הניוטוני – שמשתקף בעקרונות השיטה המדעית. אבל כאשר התחילו להגיע מסקנות שהיו לא היו תואמות למודל, שהיו פרדוקסליות לו, זה מפתיע יותר. בסוף המאה ה19, גורג קנטור נאבק עם הרעיון שיש אין וודאות *הכרחית* ואי שלמות בעולם המתטי. אין סוף כבר לא היה מודל אבסטרקטי אותו ניתן לאלף, על ידי נתינת שם והמשך כאילו זה היה כל מספר אחר. הוא הגיע למסקנה שיש אין סוף אין סופם, מעבר למשהו שנוכל לתפוס או ליצג, משהו שהוא אמיתי, לא רק לקחת סדרות לקצה שלהן, אלא מעבר. עמיתו לודוויג בולצמן הכניס את הזמן וההסתברות לספרה חסרת הזמן והבטוחה של הפיזיקה, מראה שאף מערכת לא יכולה להיות מושלמת. משפטי אי השלמות [2]של קורט גדל הוכיחו שזה חייב בהכרח להיות המקרה, שתמיד יהיו אמיתות בתוך מערכת שלא יוכלו להיות מוכחות במונחי המערכת. "פתרון קופנהגן" של נילס בוהר את מכניקת הקוונטים ועקרון אי הוודאות של היסנברג העידו על יקום שחוסר וודאות ביסודו, לא רק כתוצר של חוסר שלמות אנושית, אשר יכולה להפתר במשך הזמן על ידי צבירת ידע וכוח, אלא חוסר וודאות שהיא היא בעצם קיומם של הדברים.

באלפיים השנה האחרונות בפילוסופיה המערבית, התייחסו אל המציאות במונחים דיכוטומים: אמיתי מול אידיאל, אוביקט מול סובייקט. במשך הזמן משמעותם של המונחים, ולפעמים המונחים עצמם, השתנו והצורך המתמיד להתעלות מעל לדיכוטומיות כאלו הוביל לשינוי וסיווג של *סוג* הריאליזם או אידיאליזם, *אופן* האובייקטיווזם או סובייקטיזם, אך הנושא הבסיסי נשאר זהה: איך אנו מתחברים לעולם בנפשנו? אם היינו צריכים לסמן את ההמיספרה השמאלית על ידי עקרון שולט אחד, העקרון היה חלוקה. שליטה ושימוש מצריכים בהירות וקבעון, ובהירות וקבעון מצריכים חלוקה וההפרדה. מה שהיה נע ותהליכי, הפך לסטטי ומופרד – *דברים*. זוהי ההמיספרה של או/ו. בהירות דורשת גבולות ברורים. וכך היא יוצרת חלוקות שלא קיימות על פי ההמיספרה הימנית. מאחר שעצם מסוים אינו רק אוסף תכונות ששוהות "כאן", או אוסף תכונות שמגדירות אותו "מבחוץ", גם העצמי אינו רק אוסף של מצבים נפשים, או, מצד שני, איזשהו עקרון אבסטרקטי שמנחה אותו. זהו אופי החוויה לה אין גבולות חדים.

הרקליטוס, כמו הפילוסופים המזרחים שהשפיעו על המחשבה היוונית עד אלפטון, חיו בנוחות עם פרדוקסים, ולקחו אותם כסימן שדרכי המחשבה שלנו אינן מספיקות לטבעה של המציאות. אבל בערך באותו זמן של הדיאלוג האפלטוני, עם התעקשותו על חוק הכלל השלישי מן הנמנע[3], הגיע לעולם – במילים אחרות, פילוסופיה הפכה להיות מה שאנו חושבים שהיא היום – פרדוקסים החלו להגיח כמוקד של חוסר נוחות אינטלקטואלי. ראה הפרדוקסים של זנו – הם מתבססים על ההנחה שתנועה זורמת במרחב/זמן יכולה להסתכם בסדרה של רגעים סטטיים שיכולים להיות מחושבים מחדש אל השלם. משמעותו המילולית של פרדוקס הוא ממצא בניגוד לדיעה הרווחת או צפיה. אבל כאן השוני, נראה שההמיספרה השמאלית, עם הסמכותה על לוגיקה, מרכיזה על ההיפך – שזוהי המציאות שאינה מספיקה לדרך החשיבה שלנו. היא קובעת ש- חיצים אכן לא נעים, שאכילס לא יוכל לגבור על הצב. במילים אחרות, ההבנה של הפרדוקס היא  שהעולם האמיתי אינו קיים בדרך שבה אנו חושבים מאחר שההגיון קובע כך. הבעיות מתחילות בשאלה האם אנו רואים את העולם כתהליך, תמיד בתנועה, או כסדרה של ישויות שלמות סטטיות.

——————————

מראה מקום:

הבדלים בין ההמיספרות:

Giedd, Snell, Lange et al. 1996

Chi, Dooling & Gilles, 1977b

Galaburda, Aboitiz, rosen, 1986

Selon, 1982

Allen Damasio, Grabowksi, 2003

Lewis & Diamond, 1995

[0] Mcneil,Gesture and thought

[1] http://en.wikipedia.org/wiki/Mirror_neuron

http://www.ted.com/talks/vs_ramachandran_the_neurons_that_shaped_civilization.html

[2] http://en.wikipedia.org/wiki/G%C3%B6del's_incompleteness_theorems

[3] http://en.wikipedia.org/wiki/Law_of_excluded_middle