לוליטה – עוד הערה

ביקורת ספרות, בצורתה הרגילה, נוטה להפריע לרומן כמו לוליטה. מעוצב כאודיסאה, ומושבץ בדפוסים, מקומות ואנשים – הספר פגיע מאוד לפותר תשבצי המילון הסידרתי שחייב למצוא צורה:דפוס, עיצוב, עטיפה, סכמת-צבעים. אבל לא כך הספר פועל עלינו. ספרים הם בחלקם על החיים, ובחלקם על ספרים אחרים. ישנם ספרים שהם בעיקר על ספרים אחרים ומולידים לבסוף ספרים נוספים. לוליטה הוא כל כולו על החיים: הוא מוביל אותך לסמטה האחרונה של החיים. וכך כמבקר אינך מרגיש צורך לכפות את עצמך. כל עבודתך היא לכתוב סביב החלקים שברצונך לצטט. אתה מדריך בגלריה בה כל השלטים אומרים: שקט בבקשה ואתה רועה את קבוצתך מיצירה ליצירה – נפעם, אסיר תודה, ומנסה, ככל האפשר, לשתוק.

הומברט הוא נרקיסיסט. אני מהסס להצביע על הקשרים בין נרקסיזם לפדופיליה קלאסית, ועדיין, שני המצבים הם בפירוש רדוקטיבים ואנורקטים, ומפגינים חוסר רצון לנטוש את השלמות הסנטימנטלית של הצעירות. "מקפצות בחבל, זורקות אבנים, אה, עזבו אותי!" נאנח הובמרט. מוקדם יותר ברומן, כשנזכר באהבת ילדותו, הומברט מתאר תמונה קבוצתית: אנאבל "יצאה רע", "אך אני", קורא הומברט, "מוגדל מן השאר, נראתי במעין יחידניות דרמטית: נער מהורהר, עבות גבות בחולצת ספורט שחורה ומכנסיי חייטים מעולות, רגליו שלובות, יושב בפרופיל, מסתכל לעבר האופק". דרמטי, מהורהר, מחויט, מסתכל לאופק: זה הוא התיאור הרומנטי. דרכה של אהבה עצמית תמיד מלאה חתחתים, אך האהבה שהומברט והומברט חולקים, עם כל קשייה ותענוגותיה, היא ללא ספק הדבר האמיתי.

קשה להזכר במספר דומה להומברט בלוליטה, המתאר בפירוט ובתשוקה לכל אורך הספר את מראו ומופלאותו.

עם "המראה הנאה ההולם אם קצת אכזר", הומברט הפריזאי יודע שיכל להשיג ב"הקשת אצבע" את ה"יפהפיות המטורפות" שהעריצו את "הסלע העגום". "הרשו לי לחזור על כך: הייתי ועודני, זכר נאה להפליא, זע באיטיות עם שיער שחור והתנהגות עגמומית אך מפתה של אונות". אך זוהי אונות מפתה כלפי לוליטה, והומברט הוא אביה החורג, גילו כפול בשלוש משלה, ובמשך שנתיים, הוא אונס אותה לפחות פעמיים ביום.

המצב הקיצוני והבלתי נסבל הזה הוא חלק מהנס של לוליטה כרומן – אותו מטורף קטנטן בתאו הקטנטן הופך, אמנותית, בסדרה של שינויים רדיקליים בהקשרים, לאדון חלל אין סופי. לוליטה הוא סיפור של ניצול כרוני – לא בדיוק הנרטיב המשחרר ביותר, ואיכשהו, נאבוקוב מוצא חופש בלתי נתפס בכלאו האפל של הומברט וכותב עם הרעננות של גילוי מחודש על הורות, נישואים, קנאה, אמריקה, אמנות ואהבה. זו זוית של מצמוץ מעונה, אך מה שנראה ממנו הוא אין סופי.