ללעוס את זה
Posted by נועם וואהל in
לילה מפלצתי, כנף עצומה של חוסר משקל,
הכוכבים האלו
מחורצים בסדקים בין אפלה ואפלה,
נידחים, קהים ברעש של תמיד.
אוהל מתנפנף, מישורים חולפים.
קדם שינה הוא שומר בקר בו מחשבה
נתפסה בטלפיה
כאן ולא כאן. כמה הרבה
אני רוצה שלא להיות מבודד -
על חשכה מאובקת-לענה,
היכן שגבולות נופלים ובזים חזרה
בגלים מחליאים. משהו כמו ערגה
עושה גלגל קתרין מתחת לחזי,
ברשימה מנומנמת של עצירות כוזבות:
אוכף, טרויה והיכן שכלבי ערבה הם כוהנים עצבנים בתפילה על רגליהם, מודדים אותנו מהצד.
טבועים בכחול בוהק אנו צופים בצלליות משתלטות על מסך עמום אוהל,
טפרים מגרדים בעסק דמוי זמזום וכל הרעש הזה
הוא ברכת אם ממולמלת להרדמותינו
הקודחת לשינה בה גופינו הופך ברית
ומחליף חום באדמה.