נחנקות משמות מקום

לא עני, אבל נספח לזה,
גרתי בפרוור חיצוני, בלתי נבדל
אלמלא הפנאלים הכחולים שסינוורו לאורך הבתים.
לא כפר ובטח לא סוג של עיר. כולם נהגו. לכל הנקודות בתוך הגבולות האפשריים. השאר נכלאו בתחבורה ציבורית. הצטופפו שם העניים, המשוגעים, המתבגרים ומושעי הרשיון.

הצעדתי את גופי דרך קניונים,
תשתית העולם, באופן מפתיע,
כאן, תחת בתים בלתי מתורגמים של קווי מתח
בטון קפוא מעל חול שהיה פעם חווה. זו הייתה
תשתית העולם, שהיה זה חלל שלילי,
ידעתי זאת לפני שדיברתי – אותה התפרקדות נפלאה, נוראית מקופלת
תחת גיבוב יבשה, מרבה תמרורים –
אלו החיים כפי שנחיו. מזגן, הריח של דלק.
אהבתי בלי הגיון וקיבלתי משהו
רחוק מזה, ואז מה?

חכה. תמתין. בדיוק אז הייתי שמח על עיר אחרת, לא פרוור.
אמור לי שהסתיו מגיע – אז הייתי בועט ביהירות – לא הובנתי.
עיר עם יותר זיונים מהגיון – הגנה טבעית שפרצה איפה שיכלה.
יכולתי להריח את א. היכן ששהתה בפרצופי, קצת יין, קצת שקד.
אחד רוצה להיות הכרחי, אבל יותר מכך, אחד.