נתרחש תמיד
אהבה תמיד רעבה לצידוקיה. הדבר הפשוט ביותר להגיד על האהבה הזו הוא שהיא גרמה לי להרגיש נוח. היא יצרה איזון פרטי של הטבע, תחושה שדברים מסודרים נכון, או כמעט טובים.
הם עצמם וגם מעבר לזה. מהבחינה הזו אפשר לומר כי האהבה הזו הייתה אקולוגית, שהפכה אותי לאחד עם היקום. מאחר וניסיונותיי שלי בחיים הסתיימו בדרך כלל בצורות עקיפות כפרודיות על רעב, צער או גלות, היה מרענן לגלות את המעגל המשולם האישה הזו יצרה, בו המציאות גברה על כישרונו של המתבונן לרדוקציה במשמעות ובגודל של כל פעולה אותה עשה.
ועד היא באה והלכה, כבר הפכת לסוג של בחור. האהובות הקודמות התחתנו עם הבחורים מדלת ליד ואתה שכחת למה היית עצוב וחרמן כל כך, והלשון התקשתה. וזו? לבשה חצאית חסרת חזייה וכובע קש, כדי לזרז את הקיץ. משאירה לסתות בקומת הקרקע.
אבל נתחיל בקודמת. בסוף ליטפה את הקירות במבוכה. שירה, אתה קורא לה. שירה הופתעה שכך נמצא גופה, מתבלט בעירום, במימדיו, אך לא בפרטיו.
ראיתי את זה בקלות, כלומר, שכבתי עליה וראיתי את זה אחרי שכיביתי את האור. מתוך כל זמן כזה, אתה זוכר נקודות עירום מסוימות.
עם שירה, הנקודות היו השדיים והבטן. ציצי ובטן. כמעט פרודות אחת מהשנייה. הציצי והבטן שכבו כזוג גבעות אוכף עצלות, לבנות, טרום התפתחותיות. וכשהציצי והבטן נראים כמו שארי שומן תינוקות, הבנתי שלא הייתי צריך לסגור את האור. או לסדר את החדר. או להעמיד אותו. אם אי פעם דמיינתי וגמרתי לדמות את לוליטה, היא לא הייתה הבת 26 בהתפתחות מעוכבת שרצונה העיקרי בעולם מאנשים שהם לא-היא-בעולם הוא שיעזרו לה לגמור. הו שירה, את דקדנס. ואתה רוצה להכניס קצת קצב לעיוות הזה, קצת, שילווה ברוך בחמלה, אבל גם להפוך את הסקס לתל אביבי, ויזלטרי, נשוך שדים קטנים על מזרנים של סטודנטים. וכך, אני תופס אותה אל מעליי, בישבן האורבני הממושש, וכן, שם היא נזכרת שהיא אוהבת שאני מכתיב את הקצב. אני אוהב את האינטרנט המהיר שלי.
כמה גדול המצב הזה בפוטנציאל שלו, בין אם אני כותב או מכתיב, אני כמעט אומר לה. גם כשאני ואת רק שאריות של אינטימי ונשגב וחייתי. אני עדיין יורד לך ואת רוצה כיף. כמה מוסר צריך בשביל לגעת באדם כזה באופן נכון, בייחוד כשהתנועה האינסטינקטיבית שלך, בסגנון טהור, הוא לשלוח לה יד למטה, למצוא את ייעודך, המקום בו הרמז הוא תמיד נכון, מוביל – חייתי. שירה, אנחנו בני 25, ואלו חיינו היחידים.