סופר מד"ב, שנות ה50.

למרות שזה בקושי משנה איפה, הוא בספרינגפילד, אילינוי, הלילה – כמו ברוב הלילות; שם הוא חי.

עבור לניו יורק, הם אומרים לו. או סאן פרנסיסקו, וושינגטון. כאילו המקומות האלו היו קרובים, איכשהו, למה שהוא כותב עליו. אפילו החברים, הם לא מבינים שכל המקומות נמצאים פחות או יותר באותו מרחק כשהנושא שלך הוא הזמן עצמו – העתיד הטהור.

חוץ מזה, הוא נמשך לשמיים האלה, נקיים ועצומים, כוכבים כל הדרך למטה לאופק, היכן שהנמוכים ביותר צפים בגובה-עיניים והאשליה נותנת לך הרגשה שאתה הולך לעברם.

ברוב הלילות הוא הולך: לומד את השמיים; מהמהם טיפה; מעשן מקטורת; מתחת לפנס רחוב הוא משרבט הערה למחברת, לרוב אבל, הוא רק הולך. לילה אחד הירח קרא לגולת ילדות, מתגלגלת בטווח תפיסה של ספינה כבירה שיכולה להחשב כשמץ תוהה על ים הנדלק בידי ירח כביר. הוא כתב את זה. מי יודע…

הוא כתב "ספרי ילדים" – או כך לפעמים אמרו לו. וכן, העלילות שלו כללו ספינות טילים ומתקני אנטי-כבידה, מכונות-זמן וחורי-יקומים. ספרי ילדים? הוא לא יתווכח על ההגדרות. הוא רקח עולמות בו הזדקנות היא צורה המעידה על שגעון, והשפויים נשארים צעירים לנצח.  מה שלא היו ספריו, הוא כתב אותם מהר, לפחות אחד בשנה, ועדיין,  בקושי מספיק לשמור לו עפרונות, נייר פחם וטבק.

"נקישתו של הזמן", "צירי ההיסטוריה", "הארץ הישנה". למרות שכל אלו היו ילדיו, הוא הביט לאחור לעיתים רחוקות. לא, הוא שאף לאמת הזוחלית – הטל את הביצים, בעט קצת חול עליהם, המשך הלאה. התמסדות לא הייתה לעניין, למרות שאפשר להניח שלכל גבר עם חמש גרושות ושבע ילדים יש מישהו שחי קרוב,  שיושיט יד כשדברים נעשים קשים. ודברים הפכו קשים. הלילה הוא הולך דרך אותה עיר המאומצת – רחובות חשוכים, כוכבים בהירים (מאוחר מאוד – שתיים, שלוש, הוא אהב את השעות הריקות, בהן הכבידה של הנשמה משתחררת קצת) ומה יעשה אדם עם כאלה שמיים, מלבד לשגר כמה טבעות עשן שנראות כמו חליפות הצלה קטנות (הוא כתב גם את זה) לחיים מקבילים קטנים על מימיו הגדולים של הזמן.

זמן הוא האלמנט שלו, שכתב את "שעון העידנים", "דקות גדולות", "רובוטים דינוזאורים" זמן: עברו שבועיים מאז האבחון – לימפומת הודג'קין, מהנדירות יותר מבין האומותOMOT/, שהתנחלה במערכת הלימפית ונחושה להרוג אותו. (על פי הגדרה, מה שהורג אותך נדיר: דלת היציאה של אחד-במיליון עם שמך חרוט עליה) .

בעוד שלושים? חמישים? שנה הם ימצאו תרופה למחלה, אבל זה לא נועד לו. הוא יעלם עוד לפני ה*פוף*. עוד תאונה של תזמון. ועדיין, העניין קשה יותר מששיער, קשה להתבונן בכוכבים, הם מסעירים אותו בדרך שלא הרגיש מאז כיתה ה', כשאהבה, הדבר האמיתי, תשוקה חסרת סיכוי שהייתה גדולה עליו בכמה מידות – לקחה אותו בקדחתנות. נראה שזה התאהב במלכת הכיתה, ולא יכול להסתכל עליה או להפסיק להסתכל עליה: מבטים נועזים שנשבעו דוממים לה "אחרים גדולים, חזקים, אפילו מצחיקים יותר, אבל אהובתי, אני הנאמן ביותר". זו הדרך שהכוכבים גרמו לו להרגיש. הוא זורק לעברם מבטים טוענים ומתחננים. (אני הנאמן ביותר)

הכוכבים קרים? כן, אבל גם הקור, גם הוא, תאונת תזמון. כן, החום יתגלה עם הזמן, האלמנט שלו, הנראה זורם בגדת נהר השמיים. זה כל הגן עדן שהוא ביקש מגן עדן: לראות את הכוכבים בתור מה שהם: קרשי קפיצה שקועים לאזורים בהם איזה גזע בלתי מתואר ישתכן, כשהשמש היא לא יותר מנר מבליח.