על נישואים
בחברה המודרנית יש נטיה גוברת לבנות נישואים כסוג של חוזה. ניתן לראות זאת בבירור בחוזה טרום-נישואים. הסכם שכזה הופך את הנישואים להכנה לגירושים, חוזה בין שני אנשים לניצול הדדי קצר-טווח. הראיה החוזית של הנישואים מבולבלת מבסיסה. נישואים מוקפים באיסור מוסרים, חוקים ודתיים דווקא בגלל שאינם חוזה, אלא שבועה. שבועה איננה באה כתנאי, ואינה יכולה להמחק. היא "לנצח". ובשבועה, אתה ממקם עצמך מחוץ לזמן ושינוי, במצב של איחוד רוחני, המתרגם אומנם לפעולות בכאן ועכשיו, אבל תמיד בדרך מסוימת, ימצא מעבר לעולם של דברים משתנים. העובדה שאנו יכולים להשבע היא מהפלאים הגדולים של החופש האנושי; כשאנו מפסיקים להשבע, חיינו קטנים – אין איזו מחויבות עמידה "לנצח", אין נסיון לחצות את הגבול שבין העצמי ולאחר. לעומת זאת,לחוזים יש תנאים, והם מסתיימים כאשר התנאים מולאו או כשאחד הצדדים מפר את התנאים. חוזים אלו כובלים אותנו לעולם הזמני, יחד עם הארעיות של תאבון אנושי. לרדד נישואים אל חוזה הופך את הברית לקשר של אינטרסים, ומצמיד את הקשר הארוטי לטריוויאלי, ומסכן את הרגשות בהם תלויים בטחון ילדיכם.
כדי להבהיר את הסכנה בכך, יש להתעכב לפסקה על הגדרת הטריוואליזיציה המינית, בנקודתה הקיצונית ביותר, הסטייה המינית. סטיה מינית היא בבסיסה נרקיסיסטית, לרוב סוליפסיסטית. סטיה היא ניתוק הדחף המיני מהתכוונותו האישית, ויצירתו מחדש במקום אימפורסונלי, גופני לחלוטין. הכישלון, החלקי או המלא, לזהות בתשוקה את הקיום האישי של האחר הוא עלבון, לאחר ולעצמי. מעבר לכך, בגירושים אלו של המהלך המיני מן הדאגה והנשיאה באחריות לאחר, אנו מסירים מן הספרת היחסים האישים את הכוח העיקרי הגורם לנו להתאחד עם אחרים, לקבל אותם ולהתפשר בחיינו למען. במילים אחרות, אנו מסירים את התנועה המוסרית במהלך סקס, תנועה מוסרית שנמצאת בכל שאר חיינו, וממקמים את האקט המיני בספרה ריקה מהשלכות אחרות הנוגעות לחיים, ספרה של עונג סקרני, בו הגוף הוא גם השולט וגם המגונה.
לפיכך, סטיה מכינה לחיים בהם הסיפוק מנותק מאי אלו תנאים של הגשמה עצמית ותועה מאובייקט לאובייקט ללא נטיה ברורה לבחור באחד, נרדף בו באמת על ידי תחושה של השליטה הברורה של הגוף עליו.
נישואים, לעומת זאת, בצורתם האידיאלית, הם עידוד ציבורי של התשוקה המפרידה אוהבים מסביבתם. זוהי קבלה ציבורית של פרטיותם האקסקלוסיבית. בכניסה לנישואים אתם לא רק מחליפים הבטחות אלא גם עוברים אל תוך מצב שאינו נוצר על ידיכם, ומכיל משקעים בלתי נדלים של נסיונות קודמים של אינטימיות. נישואים, כמו כל מוסד ראוי, הם גם מסורת – נסיון, העובר מדור לדור אשר עיצב את עצמו במהלך השנים אל תוך הטבע האנושי. הם מגיעים עם סיפור: האספקטים הקומיים והטרגיים שלהם הינם חלק מוכר מהתרבות הפופולרית, יחד עם הכבוד וההבנה של אחרים מחוץ לנישואים. מעבר לכך, הנישואים מתרגמים עצמם לצורות חוקיות, ויוצרים זכויות חוקית הנובעות מהמחויבות הרבות והשונות העולות מקרבה משפחתית.
טקס הנישואים, אם כך, הוא אחד מהטקסים החשובים ביותר בחוויה האנושית, וכזה שמסמן מעבר ממצב אחד של קיום לאחר. ברגעים כאלו, אדם מעומת עם שבירות ותלות. כמו ברגעים של מוות ולידה, הוא מוקף יראה. הרגשה זו היא זיהוי הקדוש: של הפלישה של הקדוש אל העולם האנושי של מחויבות שאינה יכולה להיווצר על ידי בחירה, ולפי כך נדרשת ממנה משמעות טרנסנדנטלית. הקדוש הוא ה"סובייקטיביות של האוביקט" – מחוץ לאובייקטיביות החירשת של העולם המקיף אותי עולה קול המכווין אותי להצטרף למקום הנשמר למעני. בנישואים אנו "בוחרים" במחויבות אשר הקדימה את בחירתנו, אשר ממוקמת בספקטרום הגדול ביותר האפשרי – לפי כך נישואים הם ברית קדושה. אבל נישואים לא נוצרים בואקום. "סדר חברתי ספונטני" הוא אשליה שנוצרה על ידי אנתרופולוגים והאגדות של אדם סמית והנריך וון הייק. ה"יד הנעלמה" שמכוונת את היותנו הקולקטיבית איננה התוצר הפתאומי של שיתוף פעולה אנושי, אלא הנגזרת העדינה של מאות על גבי מאות של בניית חברה ומוסדות. אהבה אירוטית היא כמו רכוש פרטיבמובנים רבים: בקרבה לעצמי, בבלעדיות ובמימד החדש של חופש הנפתח לאלו שקשורים אליהם. אבל כמו רכוש פרטי, היא איננה מתנת הטבע: שניהם תוצר של המוסדות שמתחזקים אותם, ושניהם מקנים את תועלתם, לא כזכויות, אלא כפריוולגיות והישגים. אם אנו רוצים לשמר משהו משניהם, אסור לנו להשאיר את עתידם בידי "סדר חברתי ספונטני" של הניאושמרנים. עלינו לשמר את המוסדות השומרים עליהם
על מנת להבין את המשמעות הפוליטית המלאה של מחויבות הנישואים, נחוץ להפריד בין טקס הנישואים לבין המוסד שנוצר על ידי הטקס. הראשון הוא ניסיון ליצור, בדרך ציבורית ונהירה, את החוויה של שבועה קדושה. כאן, נישואים מיוצגים כנקודת מעבר – נקודה שט.ס אליוט כתב עליה "
To apprehend the point of intersection of the timeless with time is an occupation for the saint". נקודה זו של הצטלבות בין הנצח לזמני היא מהסמנים הברורים ביותר של הנישואים, נישואים השואפים לטקס ציבורי המתעד את הדאגה לקדושה על ידי הפיכתם לעניין ציבורי.
מוסד הנישואים, לעומת זאת, מכיל משמעויות נוספת מעבר לטקס בו הוא מתחיל. נישואים הם מציאות מוסרית וחוקית, הלוקחת את משמעותה משתי שורות בסיסיות של אהבה אנושית: אהבה ארוטית, ואהבה בין הורה לילד. לכל אהבה שכזו שונה באינטנסיביות שלה מן השניה, גם מן הבטחון של היום יום לבין תשוקה בשרית. אך שניהם דורשים הכרה, לא רק מאלו האוהבים, אלא גם מסביבתם, העלולה לאיים עליהם בשל הפריבילגיות הלא-הוגנות שכל אהבה מכילה בתוכה. משמעות הפעולה האינדיבידואלית בתוך נישואים מוצאת עצמה לא בתשוקה הפרטית שהציתה אותה אלא במנהג הציבורי הנותן לה צורה. מכאן שאפילו במדינה חילונית, לשבועת הנישואים יש משמעות טרנסנדנטלית – משמעות שאינה יכולה להסתכם במונחי חוזה או הסכם. שבועת הנישואים אינה נוצרת בין בני הזוג, אלא נכפת על ידי המוסד, השואף לתרגם לצורה מובנת את המחויבויות החדשות אשר בני הזוג נוטלים. האיום הגדול ליותר למוסד הנישואים הוא "אידיאולוגית החוזה": ההשקפה שאדם אינו מחויב לתנאים להם לא הסכים. לדוגמא, אדם הניצב אל מול אישתו החולה, יכול להצדיק גירושים בטוענה שזוהי התרחשות אותה לא צפה. ברור שאדם מתחייב לדאגה לחייו של האחר בנישואים, אבל התחייבות זו אינה יכולה להסתכם בהבטחה, כיוון שתנאיה אינם יכולים להצפות מראש, גם לא חובותיה. המעבר מתשוקה פרטית אל תוך מוסד ציבורי הוא זה הנותן תוכן ל"שבועה" של אהבה ארוטית. ליצור נישואים כחוזה אישי, עם תנאים והסתייגויות, הוא למעשה, לבטל אותם. העולם של "בגירים", עולם אשר נוצר בתיאום עם ה"חוזה החברתי" של המצפון הליברלי הנאור, הוא, בנקודה זו, עולם פושר מדי לאהבה.
אפשר לומר כי המחויבות שנגזרות מאהבה הן פרטיות, ולכן אינן צריכות מוסד ציבורי כדי להגן עליהן. אבל טענה כזו חוטאת בהבנת דמותה של חברה. היא מניחה כי יחסים בחברה יכולים להחזיק מעצמם, מבלי המורכבות של העולם החיצון. ואם אנו מפתחים את היכולת להשבע באהבה, זה בין השאר בגלל שאנו רואים עצמנו משתקפים בחברה הצופה בנו, וכאובייקטים נשפטים שלא מקבלים יחס מועדף בשל מי שהם, לוקחים את מה שהחיים נותנים להם. הנישואים, בצורה מסוימת, מורים לתת לנשואים חלל פרטי והלגיטימיות הדרושה לו. החלוקה בין הציבורי לפרטי יוצרת את הפרטי, על ידי יצירת החלל אליו אחרים לא יכולים להכנס. בצורה כזו, הנישואים יכולים להרגיע את החרדה הדיאלקטית של האוהבים, שרוצים להיות בטוחים תמיד בהיותם אהובים, אך לא יכולים לדרוש זאת. נישואים ממלאים את השתיקה הזו בתשובה – שתיקה כהסכמה.