מקום – הערה או שתיים

אסתכן בהגדרה: נניח שאנו מנסים להגדיר מקום בלי להשתמש במונחים ההומניסיטים הרגילים – לא בית או מולדת, לא בית קטן בערבה, אפילו לא העקרון המייסד של זיהוי יופי – אלא כפונציה של פראות. ננסה את זה: מקום הוא בראשית לו התרחש היסטוריה.
ההתרחשות שלנו לאדמה – המעשה שהופך מקום למקום – יכול להיות שינוי מהותי אך גם טיעון קטן יותר. ובכל מקרה, הוא משנה את מערכת היחסים, הוא מביא את האיזור הפראי אל מבטו של הידע והופך אותו – לפחות רגעית – לקטגוריה של הנפש.
מקום הופך למקום כשהוא רוכש גבולות אמיתיים או מדומיינים וסובל מעקירתו מאנונימיות.

מה שמעניין אותי כרגע, כפי שאפשר לנחש מהפסקה הקודמת הן האפשרויות לזרימה הופכה במערכת יחסים שהייתה חד כיוונית עד כה. הסאגה של "מקום" בהיטוריה האנושית הייתה של התיישבות, חקלאית, ניצול, שימוש, פיתוח, דלייה. "כל מה שאנו עושים", אומרת הלן המפריס, "לא מתאושש מאיתנו". אני לא מציע לקחת צעדים לאחור – להפסיק חקלאות ומגורים בעיר, או כל ההמרות של ערבה למקום, אבל אני חושב שזה יכול להעיל, ההרהור באחרת-ממקום.

ומה לגבי זה? מרפסות הן חלק מבתים היכן מקום יכול לתעות אל תוך האחר שבו, היכן שפועלים עליו ופולשים אליו– יונים, פיח אגזוזים, הילדים השכנים. היא מזכירה לנו שמקום הוא קודם כל עניין תפיסתי, אז סט פעולות ולבסוף קירות וגג.
לדמיין זרם נגדי לסחף הקבוע של פראות למקום, יכול להיות, מנקודת מבט אחת, לראות קטגורית מרחב במונחי זמן. מקום הוא היכן שסיפורים מתרחשים, היכן שזמן עקר מקבל צורה אנושית.
אחת מקריאות הבעלות החזקות והבסיסיות ביותר היא הקבר, חתיכת נדל"ן המוקדשת לזכרו של אדם ולסיפורו: הוא הופך לעלילה. המצבה יכולה להראות כפניה לנצח בשם קינון היסוטיר. הגוף בקבר אכן מצטרף לארץ, אבל שמו וסיפורו יחיה יחד עם השיש. ומאחר ולעיתים רחוקות אנו מודעים לקיומו של זמן גאולוגי, זה נראה כמו נצח.

אחרת ממקום – פראות, שממון, זמן גיאולוגי: להרהר באלו הוא להתעמק במחיקתינו ללא זעם או יאוש.
הזכרתי שאני חושב שזה יכול לשמש נוגדן טוב לנטייתנו להפוך מקומות ליד זכרון קבועה של עצמנו, בין אם בבניה מומומנטלית או בהרס בלתי נשכח. אבל זוהי אשליה להאמין שניתן להשאר ברגע מהרהר זה לזמן רב, אלא אם אנחנו מועמדים לאישהי קדושה. אך אנו צריכים מנה של ארוס של שממה זו, היכול לחשוב אחורה או קדימה מהמקום אל פראותו המערסלת. זה יכול לעזור לשכך את הנטיה המאנית לבעלות ולשמור על הזרימה לשני הכיוונים. אולי זה יעזור לנו לראות את סיפורינו נמוגים לנצח הפרטים מהם הם עשויים. הכיתוב נמחק מן השיש, והשיש נמוג אל מינרלי הים.

עוד זוג הגדרות: מקום הוא תחילת הזכרון, וזכרון הוא הביות הרגעי של זמן. אני יכול להמשיך את ההליכה סביב החולות בבית הישן בחולון, עוצר מול הדרורים היכן שהאקליפטוס השתכרו, אבל לכל הסיפורים האלו יש איכות זמנית, מזהירה.
אותן הליכות קטנות, אם מתורגלות בזכרון או במציאות, מתקיימות בציר של תרגום בין מקום ושלא-מקום, והתגובות ההדדיות, משרישות אותנו במקום – תמיד עם אותה תחושת סכנה, אותו קדם-הד של שממון – אל הערבה.