פתאום, בבית
Posted by נועם וואהל in
גופה, מכתביי וירח החורף היו כל מה שידע אותו נוף על לבן.
אפילו הקירות היו רישומי פחם של קירות.
פתאום, בבית, לא היה מקום בו נוכל לשבת
או להסתכל עליו שלא הפך לאייקונה,
מקולל במשמעות. הבגדים עצים מתגופפים
עם אוויר, החדר הזה, שחלונותיו מפלי מים סטטיים חולמים,
השעונים וסבתא במבט מתמונתה. זה בדיוק מה שאמרה.
פתאום בבית הסיגריה מחליפה את המשפט,
בכל ניסוח הצביטה המבורכת של סמול טוק
מת. מה אתה יכול להגיד, את אומרת, זה יקח זמן
אנו אומרים, בזמן שטוחנות המחשבה מסתובבות,
מה היא אמרה? והכלב שחושד בכולם.