שוב

שכבי, הנה
לא בפעם הראשונה, שוב, תפוח אדום.‏

מנהג ארצנו הוא אהבה
אחר כך תפוחים: טקס של חזרתנו האבודה-מראש
לאחר שנות נדודים בהם לא היה לנו אף אחד, או קרוב לכך.‏

איזה מאהב שלא שם מספיק
כדי לתת לזה את ה"נכון"‏
המסוימים האלו בלי אמון
המסוימות שלא אכפת מספיק
בו תמיד החביאו שנאה
או שהוא היה צריך לגפף צלם כדי שבכלל
יעמוד משהו.‏

עכשיו עברנו את השער, ‏
הארץ שוב שלנו
והתפוח מכיר בכך:‏
תרגישי כיצד הוא אוהב אותנו כשאת נוגסת
והמיץ יוצא, מתוק סיידר, חמוץ עלה
ועור הברונזה החלוד נוצץ רטוב
לאור נרות,‏
תרגישי איך, כשאני מנשק אותך
בתוך החלל האפל של פיך, אין את או אני.‏
רק ניחוח של בוסתנים חסרי סוף
שחיכו שם, תמיד בשלים, עורגים
לקבל אותנו, חזרה.‏