שלוש הערות

על הפסקה האחרונה בגטסבי הגדול:‏‎ ‎"‏And as I sat there, brooding on the old, unknown world, I thought of Gatsby's wonder when ‎he first picked out Daisy's light at the end of his dock. He had come such a long way to this ‎blue lawn, and his dream must have seemed so close he could hardly fail to grasp it. But what ‎he did not know was that it was already behind him, somewhere in the vast obscurity beyond ‎the city, where the dark fields of the republic rolled on under the night. Gatsby believed in ‎the green light, the orgastic future that year by year recedes before us. It eluded us then, but ‎that’s no matter — tomorrow we will run faster, stretch out our arms farther… And one fine ‎morning ——
So we beat on, boats against the current, borne back ceaselessly into the past.‎‏"‏

ובגרסא העברית:‏
‏""וכשישבתי שם, מהרהר בעולם הישן והלא-ידוע, חשבתי על השתוממותו של גטסבי כשהבחין לראשונה באור ‏הירוק בקצה הרציף של דייזי. הוא עשה דרך ארוכה אל מדשאה כחולה זו , וחלומו נראה לו בוודאי קרוב כל ‏כך, שכמעט לא הייתה אפשרות שלא יצליח לאחוז בו. הוא לא ידע שהחלום נמצא כבר מאחוריו, אי שם ‏בעמימיות רחבת הידיים שמעבר לעיר הגדולה, שם התגלגלו שדותיה האפלים של הרפובליקה תחת הלילה.‏

גטסבי הבחין באור הירוק, בעתיד האורגאסטי הנרתע והולך לפנינו שנה אחר שנה. ברגע זה הוא חמק מאיתנו, ‏אך אין בכך כלום-מחר נרוץ מהר יותר, נושיט את זרועותינו רחוק יותר…ובוקר יפה אחד-‏

אנו ממשיכים איפוא לפלס לנו דרך, ספינות נגד הזרם, חוזרים ונישאים בלי הפסקה אל תוך העבר."‏

יש בעיה עם הפסקה הזו. דבר ממה שאנו יודעים על ניק קרוואי אינו מצביע על כך שהוא מסוגל למחשבות או ‏חזונות אלו. שלא בפעם הראשונה, פיצגרלד צועד קדימה ולוקח פיקוד על הנרטיב. הוא חושב במקום ניק. זהו ‏צעד הכרחי מבחינה רטורית על מנת שהתשוקה לתקווה ואופק תמולא. בין אם אנו רואים את המשפטים כשל ‏פיצ'גרלד או ניק, הם מרמזים על דברים שאף אחד מהם אינו יודע. צורת החשיבה הזו היא ה"רומנטית" כפי ‏שקרא לה הנרי ג'ימס בהקדמה ל"אמריקאי". הרומנטי מייצג, אומר ג'ימס, "את הדברים, שלמרות כל החושים ‏והפקולטות, העושר והחוכמה וההרפתקאה איננו יכולים לדעת ישירות, אלו דברים היכולים להגיע אלינו רק ‏דרך היפה להכנס למחשבותינו ותשוקותינו."‏
בגטסבי הגדול תשוקתנו היא יותר ממחשבתנו. דבר בספר אינו מרמז שיגמר בצורה שכזו: הוא יכל להגמר ‏בבלבול. הדף האחרון, שהוא החלק השלישי של הרומן למרות קוצרו הוא אנטונימי לריאליזם הדחוס של ‏העליליה. הדף האחרון הוא מה שנקרא על ידי ‏BURKE‏ , ‏QUALTIVE PROGRESSION‏. "התנועה ‏ממוטיף אחד לאחר לא נובעת מהגיון נרטיבי אלא מדמיון או שוני." האור בקצה מפרצה של דייסי הוא ירוק ‏מאחר וזה מה שהיה גטסבי רואה בו את אורו של העתיד האורגאסטי, אך מדשאתו כחולה מאחר וכחול הוא צבע ‏הדמיון, כמון ב"איש עם הגיטרה הכחולה" של סטיבנס. בסוף הקטע ניק מוותר על העצמי היחודני ולוקח את ‏האנחנו הקהילתי. זהו מעשה מפליא של הזדהות. " אנו ממשיכים איפוא לפלס לנו דרך, ספינות נגד הזרם, ‏חוזרים ונישאים בלי הפסקה אל תוך העבר". אחרי "ובוקר יפה אחד" אנו מצפים לחזון של העתיד, במקום זאת, ‏אנו מקבלים את העבר המכושף. אך מה שניתן לנו הופך להיות מה שחשקנו בו. כך נוצרת הצורה על הקצב. ‏המשפט המתפרש "ספינות כנגד הזרם" הוא ואריציה מוזיקלית על נושא הפסקה, מקושר לנו באליטריציה של ‏BEAT‏, ‏BOATS‏ וBORNE‏, ובעברית – לפלס, ספינות והפסקה. התשוקה לרומנטיקה, יופי, פליאה ועולם ‏שננגע על ידם מסופקת בחד הברתיות הבטוחות בSO WE BEAT ON‏.‏

——————————————————————–

הערה כללית על עמנואל לווינס:‏
אפשר להקל ראש בלווינס ולומר שהיה אמן, משורר, נביא או איש חזון שהיה לו רק דבר אחד לומר: אתיקה ‏קודמת לאונטולוגיה. אך כקורא מן השורה, אני מעריך אותו על היצירתיות שהראה בנסיון ליצור צורת חשיבה ‏שמנוגדת למסורת המערבית של הקדמה. "אם אין זו הבעיה הפילוסופית העיקרית, הנותנת נצנוץ ממנה לפני ‏הופעתם של דברים, מהותם ורעיונות כללים?". ונצנוץ הוא כל מה שהיה לו להציע, אך זה משהו. משמח לקרוא ‏אותו מגנה את "החרדה הסוליפסיסטית של המודעות הרואה את עצמה בכל אירועיה כפי שהיא נתפסת על ידי ‏עצמה." נדרש לומר זאת, אחרי מאות של חרדה קיומית, לעתים קרובות כזו שנגרמת על ידי עצמה.‏
לוינס לא היה לבד בהתקפתו את המסורת הפילוסופית עד היידגר, בה המילים הנפוצות והמובילות הן מודעות, ‏עצמי, זהות, אני, סובייקט ואוביקט. האברמס אמר דבר דומה ב"דיסקורס פילוספי על המודרניות": "הפרדיגמה ‏של פילוסופית המודעות מוצתה". ריצ'רד רוטרי כתב "כי לצערי פילוסופים רבים בעולם דובר האנגלית עדיין ‏מתעקשים להחזיק בעקרון האפלטוני כי חובתו הראשונה של האדם היא לדעת"[1]. אך האברמס ורורטי רוצים ‏לראות את הפילוסופיה הופכת לפוליטיקה. לוינס רצה לראותה מתחילה ונמשכת כאתיקה. אני מניח שאתיקה ‏קודמת לפוליטיקה.‏

——————————————————————–

על ג'ון ראסקין בתיאור ‏Slavers Throwing Overboard the Dead and Dying‏ של טרנר.‏

‏"‏It is a sunset on the Atlantic after prolonged storm; but the storm is partially lulled, and the ‎torn and streaming rain clouds are moving in scarlet lines to lose themselves in the hollow of ‎the night. The whole surface of the sea included in the picture is divided into two ridges of ‎enormous swell, not high, nor local, but a low, broad heaving of the whole ocean, like the ‎lifting of its bosom by deep-drawn breath after the torture of the storm. Between these two ‎ridges, the fire of the sunset falls along the trough of the sea, dyeing it with an awful but ‎glorious light, the intense and lurid splendour which burns like gold and bathes like blood. ‎Along this fiery path and valley, the tossing waves by which the swell of the sea is restlessly ‎divided, lift themselves in dark, indefinite, fantastic forms, each casting a faint and ghastly ‎shadow behind it along the illumined foam. They do not rise everywhere, but three or four ‎together in wild groups, fitfully and furiously, as the under strength of the swell compels or ‎permits them; leaving between them treacherous spaces of level and whirling water, now ‎lighted with green and lamp-like fire, now flashing back the gold of the declining sun, now ‎fearfully dyed from above with the indistinguishable images of the burning clouds, which fall ‎upon them in flakes of crimson and scarlet, and give to the reckless waves the added motion ‎of their own fiery flying. Purple and blue, the lurid shadows of the hollow breakers are cast ‎upon the mist of the night, which gathers cold and low, advancing like the shadow of death ‎upon the guilty* ship as it labors amidst the lightning of the sea, its thin masts written upon ‎the sky in lines of blood, girded with condemnation in that fearful hue which signs the sky ‎with horror, and mixes its flaming flood with the sunlight, – and cast far along the desolate ‎heave of the sepulchral waves, incarnadines the multitudinous sea.‎
‏"‏
יש רגעים בהם נראה שהסגנון מוביל את ראסקין באוזן. כל הפסקה מתחרה עם הציור עצמו. נראה שראסקין ‏מתוסכל מהצורך לכתוב משפט אחד ואז אחר: הציור מפנה את כל כוחו כאחד, ומשאיר זמן להתעמק בפרטים ‏אח"כ.‏

רסקין האמין שהוא יכול להחזיק כמה ערכים בראשו באותו זמן, מבלי לתת פריווליגיה לערך אחד, כמו שרובנו ‏עושים בדרך כלל: קודם אונטולוגיה, אח"כ מוסר, אח"כ חוק, אח"כ סדר חברתי או פוליטיקה. הביקורת ‏המודרנית נזפה בנו על כך שעלינו להשאיר את הקטגוריות שלנו טהורות: נאמר לנו שפורמליזם תמיד יסתיר ‏בתוכו פוליטיקה ושאונטולוגיה תמיד תמצא ביחס חשוד לכוח. ככל שאנו מצטמצמים ויותר ויותר כתיאורטיקנים ‏כך אנו משופעים בניכוסינו והחרמותינו. כך שאם המוסריות של ראסקין נובעת מתחושתו ליופי וצורה, בגידתו היא ‏רעה נפוצה.‏

[1]http://en.wikipedia.org/wiki/Philosophy_and_the_Mirror_of_Nature