תשוקה, קונספציות ומיסטיפיקציות
תשוקה מינית היא תוצר חברתי. כמו שפה, היא נוצרת מהיחסים שבין בני אדם ומוסיפה לאותם יחסים מבנה ויציבות משל עצמה. מכך לא נגזר, כמובן, שתשוקה מינית היא רק "קונבנציה", או איננה חלק מהטבע האנושי. ניתן לדמיין אדם מחוץ לחברה – הומו פאבר – אך הוא איננו יהיה תופעה טבעית, אלא מוזר מעצם היותו – יצור בו הפוטנציאל האנושי הנורמלי קפא או הושמד. הומו פאבר יהיה ללא תשוקה מינית, וללא מוסריות. הוא גם לא יהיה איש – או לפחות, הוא יהיה איש רק בפוטנציה, כמו עובר או תינוק. מבין הפנטזיות הרוסואיות שחילחלו לחשיבה המוסרית של ימינו נמצאת האמונה שעל ידי ניעור הקונבנציות של "החברה", ניתן להשיג שחרור מיני: לחזור למקום של תשוקה חסרת אשם וטהורה, ללא הטרדה של הקונפליקט שבין תמימות לידע. אבל אין שום הגיון לרעיון שהגשמה מינית או תשוקה מינית ממוקמת מחוץ לחברה, במצב של טבע אליו, באקט המיני, אנו צריכים לחזור. להיפך, מחוץ לחברה אין דבר שהוא מובדל כאנושי, ועל כך כל הערכים בטלים. הפתרון הרוסואי, של חיפוש משמעות מממשת מינית מחוץ לחברה היא ביטוי נוסף של הניכור אותו הוא מנגנה, וניסוי להלביש את האינדיבידואל המנוכר בתכונות של מוסריות.
בניתה של התשוקה המינית ובנייתה של האישיות הוא אותו תהליך, הנתפס באספקטים שונים. אין התפתחות אנושית ומינית הנמנעת מבניית התשוקה, וכך גם לגבי התפתחות הזהות המגדרית – בני-אדם ביסודם יצורים חושקים, ותשוקה ביסודה אישית. תשוקה מבוססת על ערך, ערך שהוא חלק ממשמעות, שהיא יחד עם הערך, התחייבות. חוש המחויבות בנו מאיר את התשוקה בקדושה מסוימת, בעצם בחירתנו לקדש סובייקט. כך משמעות מוטמעת בתוך הניתן לסובייקט, כיוון שאיננה ניתנת להפרדה מהקונספציות בהן העולם נראה. באותו זמן, לדברי היידיגר, משמעות שכזו יכולה להאבד. הLEBENSWELT אז מתפרק ומתקיים רק כפרגמנטים. במקום כזה, אנו מעומתים עם עולם שהוא כמעט אך ורק אובייקטיבי, ומוצאים את קיומנו כסובייקטים בסכנה.
זוהי אינה תמה שעוצבה בפנומנולוגיה, אלא נבחנה עוד על ידי קאנט, בביקורת התבונה המעשית. שם קאנט מדגים את חוסר היכולת לישב בין שתי תפיסות שונות – את היותנו יצורים חופשים, בעולם אשר "פתוח לפקולטות" ובין ראיתנו את עצמנו כחלק מהטבע, יצורי ברי-מוות הכפופים לחוקי הקוזאליות, עליהם אנו יודעים רק מן המדע.
תשוקה מינית, בתצורה האידיאלית, אמורה לפשר בין שתי הסתכלויות אלו – מקום אשר לא יכלול את היכולת לקשר אינדיבידואלי יראה כסוג של חזון קומי המציג עבדות טרגית, בה הנשמה האנושית היא כלי בידי הגוף והאקט המיני הוא עניין של טכניקה בלבד.
לעומת זאת, יאמר הנאופלטוניסט, רגע התשוקה הוא נקודת ההשקה של העל-זמן עם הזמן, תצוגה בתחפושת ארצית של רוח נצחית. אבל אנו, החיים ללא חזון שכזה וללא חברה שמאפשרת חזון שכזה, ממקמים את התשוקה במקום אחר, או, אם איננו מצליחים למקם אותה, אז להסירה מן המקום המרכזי שהיא תופסת בחיינו. ישנן חברות המגבילות קיומו של האקט המיני לטקסים דתיים בלבד, על מנת למלא צורך למקם את המיניות מחוץ לספרה של יחסים אישיים. בדומה לכך, החברה המשוחררת של שנות ה60, חיפשה דרכים להמלט מן הפחד של יחסים אישים בPARTOUZE ובאורגיות. (PARTOUZE – סוג של מסיבה שאורגנה על ידי צעירים שמאלנים בפריז, בה כל אחד היה צריך להביא בן/בת זוג על מנת לזכות בזכות לשכב עם כל אחד אחר נוכח במסיבה). יש כאלו הרואים בהתנהגות כ"ילדותית", או "בלתי בוגרת", אך בצורה חשובה אף יותר, ניתן לראות בכך פגיעה בנטייה אנושית חשובה על ידי הסרת ההתכוונות האופיינית לרגשותינו, ועל ידי כך להרוס את הצורה החזקה ביותר של איחוד בין-אישי. אולי זה רק עוד צעד בדרך לצורה מחייבת פחות של איחוד חברתי, או שמדובר בדוגמא נוספת של הסוליפסיזם המאיים על חייו של האדם המשוחרר עד אימה.
ובכלל, העניין בתשוקה וסקס כסממן העיקרי של אהבה הוא חלק מנטייה מסוכנת להניח שהדוגמא המרכזית לתופעה כלשהיא היא הקיצונית או הבולטת ביותר. החיפוש הנ"ל אחרי הפתולוגי הוא בבסיסו איזה שהוא חוסר-כבוד לנורמלי, למחוות יום יום, רגעים קטנים, ולהצטברות עצם האינטנסיביות של קשר אינטימי להגדרה מקיפה יותר. זהו חוסר כבוד שמקורו בתקופה הרומנטית ובתנועה הרומנטית – חשוב לזכור שהתנועה הרומנטית לא המציאה את האהבה הארוטית, זו הייתה קיימת עוד עם היוונים, אלא את התפיסה המעוותת של אהבה, אשר מחפשת את תמציתה של האהבה במחלתה, ורואה את סומק הקדחת כלהט הבריאות מלאת התשוקה.
בין הגישה הרומנטית בעליל של הנאופלטוניזם לסוליפסיזם הציני של השמאל הפוקויאני יש צורך למצוא מקום אחר לתפיסת התשוקה, ואולי המקום הוא זה: אנו מתייחסים אחד לשני כבלתי-ניתנים להחלפה בתשוקה, כמו באהבה, ומחשבות מייחדות אלו מרכזיות בשני המקרים. כמובן, בשני המקרים המרכיב המדובר הוא דמיוני בחלקו. מעבר לכך, גם בחלקו המטפיסי ביותר של הטיעון איננו יכולים לאושש את התאוריה כ"אמיתו של דבר", והיא איננה מתכתבת עם הוכחה אמפירית.
מחשבות מייחדות, הן, במובן מסוים, מיסטיפיקציות. אך אנו חיים על פי מיסטיפיקציות כאלו. הן הכרחיות להקלה על כאב ההתגשמות הפיזית: הכאב שנכפה עלינו בשל הטבע הדואלי של חיינו, כשאנו רואים את העצמי ונגזרותיו נדחקים הצידה על ידי הגוף וצרכיו. אני מחפש אחרי האחר דרך גופה, מאחר ואין גישה אחרת היכולה להקל על הפחד בשל האחר/שונה בה -הפחד שהיא לא שם ברוחה, והבשר שאני מחזיק בזרועותיי איננו יותר מהצל של דידו בזרועותיו של איניאס.
ישנם עוד שלבים נוספים בדרך התשוקה שכדאי להזכיר: אינטימיות, ומימוש התשוקה באהבה אירוטית. אינטימיות היא הנקודה אליה כל המחוות החושפות-עצמי של המין שואפות, ושאיפה זו מוסגרת כבר במבטים הראשונים של התשוקה. המבט בין אוהבים בתוך קהל מלמד על המצאותם בספירה שאיננה חשופה לשאר.
אידאליזציה טבעית לבני אדם; זהו התהליך שדרכו הם מנסים להפוך עצמם נאהבים ולמצוא בו את הביטחון היחידי שחיינו מספקים. בשבועת נישואיןן אנחנו מודעים להפכפכות החיה האנושית, מודעים לכך שחיי נישואים יהיו זרועים בפיתויים. אך גם ידענו שדברים אלו אינם המציאות היחידה שלנו. אנו מממשים את מלוא הפוטנציאל האנושי שלנו רק כשאשר אנו שואפים להיות יותר מאנושיים; רק כשאנו חיים לאורו של האידיאל, אנו יכול לחיות עם מגרעותינו. זוהי הסיבה השורשית לכך ששבועה אינה יכולה להתרדד אל חוזה: השבועה היא הבטחה על ידי האני האידיאלי שבך; לעומתה, חוזה נחתם על ידי צל אינטרסנטי.
אושר מתקרב דרך אידיאלים, ואידיאליזציה דומה של האדם מולך היא זו המאפשרת התאהבות בו.
אחרי הכל, האידיאלים, כמו ילדיך, הם שמגדירים אותך: כל מה שיש לך נמצא בין השניים.