סופר מד"ב, שנות ה50.

למרות שזה בקושי משנה איפה, הוא בספרינגפילד, אילינוי, הלילה – כמו ברוב הלילות; שם הוא חי.

עבור לניו יורק, הם אומרים לו. או סאן פרנסיסקו, וושינגטון. כאילו המקומות האלו היו קרובים, איכשהו, למה שהוא כותב עליו. אפילו החברים, הם לא מבינים שכל המקומות נמצאים פחות או יותר באותו מרחק כשהנושא שלך הוא הזמן עצמו – העתיד הטהור.

חוץ מזה, הוא נמשך לשמיים האלה, נקיים ועצומים, כוכבים כל הדרך למטה לאופק, היכן שהנמוכים ביותר צפים בגובה-עיניים והאשליה נותנת לך הרגשה שאתה הולך לעברם.

ברוב הלילות הוא הולך: לומד את השמיים; מהמהם טיפה; מעשן מקטורת; מתחת לפנס רחוב הוא משרבט הערה למחברת, לרוב אבל, הוא רק הולך. לילה אחד הירח קרא לגולת ילדות, מתגלגלת בטווח תפיסה של ספינה כבירה שיכולה להחשב כשמץ תוהה על ים הנדלק בידי ירח כביר. הוא כתב את זה. מי יודע…

הוא כתב "ספרי ילדים" – או כך לפעמים אמרו לו. וכן, העלילות שלו כללו ספינות טילים ומתקני אנטי-כבידה, מכונות-זמן וחורי-יקומים. ספרי ילדים? הוא לא יתווכח על ההגדרות. הוא רקח עולמות בו הזדקנות היא צורה המעידה על שגעון, והשפויים נשארים צעירים לנצח.  מה שלא היו ספריו, הוא כתב אותם מהר, לפחות אחד בשנה, ועדיין,  בקושי מספיק לשמור לו עפרונות, נייר פחם וטבק.

"נקישתו של הזמן", "צירי ההיסטוריה", "הארץ הישנה". למרות שכל אלו היו ילדיו, הוא הביט לאחור לעיתים רחוקות. לא, הוא שאף לאמת הזוחלית – הטל את הביצים, בעט קצת חול עליהם, המשך הלאה. התמסדות לא הייתה לעניין, למרות שאפשר להניח שלכל גבר עם חמש גרושות ושבע ילדים יש מישהו שחי קרוב,  שיושיט יד כשדברים נעשים קשים. ודברים הפכו קשים. הלילה הוא הולך דרך אותה עיר המאומצת – רחובות חשוכים, כוכבים בהירים (מאוחר מאוד – שתיים, שלוש, הוא אהב את השעות הריקות, בהן הכבידה של הנשמה משתחררת קצת) ומה יעשה אדם עם כאלה שמיים, מלבד לשגר כמה טבעות עשן שנראות כמו חליפות הצלה קטנות (הוא כתב גם את זה) לחיים מקבילים קטנים על מימיו הגדולים של הזמן.

זמן הוא האלמנט שלו, שכתב את "שעון העידנים", "דקות גדולות", "רובוטים דינוזאורים" זמן: עברו שבועיים מאז האבחון – לימפומת הודג'קין, מהנדירות יותר מבין האומותOMOT/, שהתנחלה במערכת הלימפית ונחושה להרוג אותו. (על פי הגדרה, מה שהורג אותך נדיר: דלת היציאה של אחד-במיליון עם שמך חרוט עליה) .

בעוד שלושים? חמישים? שנה הם ימצאו תרופה למחלה, אבל זה לא נועד לו. הוא יעלם עוד לפני ה*פוף*. עוד תאונה של תזמון. ועדיין, העניין קשה יותר מששיער, קשה להתבונן בכוכבים, הם מסעירים אותו בדרך שלא הרגיש מאז כיתה ה', כשאהבה, הדבר האמיתי, תשוקה חסרת סיכוי שהייתה גדולה עליו בכמה מידות – לקחה אותו בקדחתנות. נראה שזה התאהב במלכת הכיתה, ולא יכול להסתכל עליה או להפסיק להסתכל עליה: מבטים נועזים שנשבעו דוממים לה "אחרים גדולים, חזקים, אפילו מצחיקים יותר, אבל אהובתי, אני הנאמן ביותר". זו הדרך שהכוכבים גרמו לו להרגיש. הוא זורק לעברם מבטים טוענים ומתחננים. (אני הנאמן ביותר)

הכוכבים קרים? כן, אבל גם הקור, גם הוא, תאונת תזמון. כן, החום יתגלה עם הזמן, האלמנט שלו, הנראה זורם בגדת נהר השמיים. זה כל הגן עדן שהוא ביקש מגן עדן: לראות את הכוכבים בתור מה שהם: קרשי קפיצה שקועים לאזורים בהם איזה גזע בלתי מתואר ישתכן, כשהשמש היא לא יותר מנר מבליח.

אנחנו בונציה

אנחנו בונציה, והיא אומרת,‏
על מה אתה חושב? ואני אומר, יופי, חושב על כמה אנו רחוקים מקיבוץ הבניינים
והשדות היבשים של רמת השופט, האופק חסר העצים של תשוקות מושתקות של ‏
גברים שיכורים ורומנטים מספיק כדי לבכות פחות או יותר בשקט בקצהו המוחשך של הפאב
מתוך, אלא מה, בדידות, כלומר הכאב של תשוקה מסוכלת אל, במילה אחת – יופי.‏
או יותר נכון העדרו, ואני מבין שמעולם לא שמעתי גבר במשפחתי משתמש במילה הזו
אלא אם זה היה על מכונית או כדורגל.‏

האור מהתריסים הואנציאנים, הסתיו, האור החולוני שמוזג את עצמו לשולחן באותה שבת, הוא
מה שאני נזכר בו כעת, כי הוא היה יפהפה. למרות שבזמנו לא הייתי אומר את המילה,‏
יפהפה, כשכל כך הרבה רגעים נשכחים אבל עולים שוב בהתקוממויות ובריכות של אור, יפים כשלעצמם, אבל ‏יפהפים כשהם מתמזגים עם הזכרון. האור נשען כנגד השולחן שאמי ערכה, כנגד הכסא הריק ליד אחיי מול חדר ‏העבודה, שם עבדתי שעות עם אבי בכל אחר צהרים בבריכות של אור עם גברים שידעו את המשמעות האמיתית של ‏עמל וכסף ודברים אחרים וקשים ומעולם, פשוט לא, השתמשו במילה יופי.‏

ואני רואה אותם בבתיהם בקצה הערב, בשתיקה הארוכה של החדר, פונים לבסוף לנשותיהם,‏
נוגע בשיערה מבלי לדבר, שיער שנופל על כתפיה, מרים (ידיים למעלה) את הכותנת הלבנה מגופה
כשהיא פורמת את חולצת העבודה, עמוסה בזיעה ובריח של היום עד ששניהם ערומים ומתחילים לגעת אחד בשני
בכיראוגרפיה של תנועות מוכרות – היא נוגעת בחזהו, הוא מלטף את שדיה – והוא לא יכול להשתמש במילה ‏‏"יפהפיה", כי הוא לא יכול. והיא לא אומרת זאת מפחד שהמילה תביך אותו או כל גבר אחר שהכירה, למרות שזו ‏בדיוק המילה עליה אני חושב שאני עומד מול דויד של דונאטלו.‏

על מה אתה חושב? היא שואלת שוב, ואני מתחיל לספר לה על אחר צהריים אחד בחולון,‏
על משהו שמעולם לא הזכרתי, ואנו הולכים לחלון בו האור המשתנה פושט זוהר, והעיר זוהרת כמו קילומטרים של ‏חיטה בשדה, הבניינים הרחוקים מחכים לתורם, באותה דרך, אני אומר לה, שהאור ברמת השופט היה פורץ בלהבות
בסוף יום סתיו, ביופי.‏

שלוש הערות

על הפסקה האחרונה בגטסבי הגדול:‏‎ ‎"‏And as I sat there, brooding on the old, unknown world, I thought of Gatsby's wonder when ‎he first picked out Daisy's light at the end of his dock. He had come such a long way to this ‎blue lawn, and his dream must have seemed so close he could hardly fail to grasp it. But what ‎he did not know was that it was already behind him, somewhere in the vast obscurity beyond ‎the city, where the dark fields of the republic rolled on under the night. Gatsby believed in ‎the green light, the orgastic future that year by year recedes before us. It eluded us then, but ‎that’s no matter — tomorrow we will run faster, stretch out our arms farther… And one fine ‎morning ——
So we beat on, boats against the current, borne back ceaselessly into the past.‎‏"‏

ובגרסא העברית:‏
‏""וכשישבתי שם, מהרהר בעולם הישן והלא-ידוע, חשבתי על השתוממותו של גטסבי כשהבחין לראשונה באור ‏הירוק בקצה הרציף של דייזי. הוא עשה דרך ארוכה אל מדשאה כחולה זו , וחלומו נראה לו בוודאי קרוב כל ‏כך, שכמעט לא הייתה אפשרות שלא יצליח לאחוז בו. הוא לא ידע שהחלום נמצא כבר מאחוריו, אי שם ‏בעמימיות רחבת הידיים שמעבר לעיר הגדולה, שם התגלגלו שדותיה האפלים של הרפובליקה תחת הלילה.‏

גטסבי הבחין באור הירוק, בעתיד האורגאסטי הנרתע והולך לפנינו שנה אחר שנה. ברגע זה הוא חמק מאיתנו, ‏אך אין בכך כלום-מחר נרוץ מהר יותר, נושיט את זרועותינו רחוק יותר…ובוקר יפה אחד-‏

אנו ממשיכים איפוא לפלס לנו דרך, ספינות נגד הזרם, חוזרים ונישאים בלי הפסקה אל תוך העבר."‏

יש בעיה עם הפסקה הזו. דבר ממה שאנו יודעים על ניק קרוואי אינו מצביע על כך שהוא מסוגל למחשבות או ‏חזונות אלו. שלא בפעם הראשונה, פיצגרלד צועד קדימה ולוקח פיקוד על הנרטיב. הוא חושב במקום ניק. זהו ‏צעד הכרחי מבחינה רטורית על מנת שהתשוקה לתקווה ואופק תמולא. בין אם אנו רואים את המשפטים כשל ‏פיצ'גרלד או ניק, הם מרמזים על דברים שאף אחד מהם אינו יודע. צורת החשיבה הזו היא ה"רומנטית" כפי ‏שקרא לה הנרי ג'ימס בהקדמה ל"אמריקאי". הרומנטי מייצג, אומר ג'ימס, "את הדברים, שלמרות כל החושים ‏והפקולטות, העושר והחוכמה וההרפתקאה איננו יכולים לדעת ישירות, אלו דברים היכולים להגיע אלינו רק ‏דרך היפה להכנס למחשבותינו ותשוקותינו."‏
בגטסבי הגדול תשוקתנו היא יותר ממחשבתנו. דבר בספר אינו מרמז שיגמר בצורה שכזו: הוא יכל להגמר ‏בבלבול. הדף האחרון, שהוא החלק השלישי של הרומן למרות קוצרו הוא אנטונימי לריאליזם הדחוס של ‏העליליה. הדף האחרון הוא מה שנקרא על ידי ‏BURKE‏ , ‏QUALTIVE PROGRESSION‏. "התנועה ‏ממוטיף אחד לאחר לא נובעת מהגיון נרטיבי אלא מדמיון או שוני." האור בקצה מפרצה של דייסי הוא ירוק ‏מאחר וזה מה שהיה גטסבי רואה בו את אורו של העתיד האורגאסטי, אך מדשאתו כחולה מאחר וכחול הוא צבע ‏הדמיון, כמון ב"איש עם הגיטרה הכחולה" של סטיבנס. בסוף הקטע ניק מוותר על העצמי היחודני ולוקח את ‏האנחנו הקהילתי. זהו מעשה מפליא של הזדהות. " אנו ממשיכים איפוא לפלס לנו דרך, ספינות נגד הזרם, ‏חוזרים ונישאים בלי הפסקה אל תוך העבר". אחרי "ובוקר יפה אחד" אנו מצפים לחזון של העתיד, במקום זאת, ‏אנו מקבלים את העבר המכושף. אך מה שניתן לנו הופך להיות מה שחשקנו בו. כך נוצרת הצורה על הקצב. ‏המשפט המתפרש "ספינות כנגד הזרם" הוא ואריציה מוזיקלית על נושא הפסקה, מקושר לנו באליטריציה של ‏BEAT‏, ‏BOATS‏ וBORNE‏, ובעברית – לפלס, ספינות והפסקה. התשוקה לרומנטיקה, יופי, פליאה ועולם ‏שננגע על ידם מסופקת בחד הברתיות הבטוחות בSO WE BEAT ON‏.‏

——————————————————————–

הערה כללית על עמנואל לווינס:‏
אפשר להקל ראש בלווינס ולומר שהיה אמן, משורר, נביא או איש חזון שהיה לו רק דבר אחד לומר: אתיקה ‏קודמת לאונטולוגיה. אך כקורא מן השורה, אני מעריך אותו על היצירתיות שהראה בנסיון ליצור צורת חשיבה ‏שמנוגדת למסורת המערבית של הקדמה. "אם אין זו הבעיה הפילוסופית העיקרית, הנותנת נצנוץ ממנה לפני ‏הופעתם של דברים, מהותם ורעיונות כללים?". ונצנוץ הוא כל מה שהיה לו להציע, אך זה משהו. משמח לקרוא ‏אותו מגנה את "החרדה הסוליפסיסטית של המודעות הרואה את עצמה בכל אירועיה כפי שהיא נתפסת על ידי ‏עצמה." נדרש לומר זאת, אחרי מאות של חרדה קיומית, לעתים קרובות כזו שנגרמת על ידי עצמה.‏
לוינס לא היה לבד בהתקפתו את המסורת הפילוסופית עד היידגר, בה המילים הנפוצות והמובילות הן מודעות, ‏עצמי, זהות, אני, סובייקט ואוביקט. האברמס אמר דבר דומה ב"דיסקורס פילוספי על המודרניות": "הפרדיגמה ‏של פילוסופית המודעות מוצתה". ריצ'רד רוטרי כתב "כי לצערי פילוסופים רבים בעולם דובר האנגלית עדיין ‏מתעקשים להחזיק בעקרון האפלטוני כי חובתו הראשונה של האדם היא לדעת"[1]. אך האברמס ורורטי רוצים ‏לראות את הפילוסופיה הופכת לפוליטיקה. לוינס רצה לראותה מתחילה ונמשכת כאתיקה. אני מניח שאתיקה ‏קודמת לפוליטיקה.‏

——————————————————————–

על ג'ון ראסקין בתיאור ‏Slavers Throwing Overboard the Dead and Dying‏ של טרנר.‏

‏"‏It is a sunset on the Atlantic after prolonged storm; but the storm is partially lulled, and the ‎torn and streaming rain clouds are moving in scarlet lines to lose themselves in the hollow of ‎the night. The whole surface of the sea included in the picture is divided into two ridges of ‎enormous swell, not high, nor local, but a low, broad heaving of the whole ocean, like the ‎lifting of its bosom by deep-drawn breath after the torture of the storm. Between these two ‎ridges, the fire of the sunset falls along the trough of the sea, dyeing it with an awful but ‎glorious light, the intense and lurid splendour which burns like gold and bathes like blood. ‎Along this fiery path and valley, the tossing waves by which the swell of the sea is restlessly ‎divided, lift themselves in dark, indefinite, fantastic forms, each casting a faint and ghastly ‎shadow behind it along the illumined foam. They do not rise everywhere, but three or four ‎together in wild groups, fitfully and furiously, as the under strength of the swell compels or ‎permits them; leaving between them treacherous spaces of level and whirling water, now ‎lighted with green and lamp-like fire, now flashing back the gold of the declining sun, now ‎fearfully dyed from above with the indistinguishable images of the burning clouds, which fall ‎upon them in flakes of crimson and scarlet, and give to the reckless waves the added motion ‎of their own fiery flying. Purple and blue, the lurid shadows of the hollow breakers are cast ‎upon the mist of the night, which gathers cold and low, advancing like the shadow of death ‎upon the guilty* ship as it labors amidst the lightning of the sea, its thin masts written upon ‎the sky in lines of blood, girded with condemnation in that fearful hue which signs the sky ‎with horror, and mixes its flaming flood with the sunlight, – and cast far along the desolate ‎heave of the sepulchral waves, incarnadines the multitudinous sea.‎
‏"‏
יש רגעים בהם נראה שהסגנון מוביל את ראסקין באוזן. כל הפסקה מתחרה עם הציור עצמו. נראה שראסקין ‏מתוסכל מהצורך לכתוב משפט אחד ואז אחר: הציור מפנה את כל כוחו כאחד, ומשאיר זמן להתעמק בפרטים ‏אח"כ.‏

רסקין האמין שהוא יכול להחזיק כמה ערכים בראשו באותו זמן, מבלי לתת פריווליגיה לערך אחד, כמו שרובנו ‏עושים בדרך כלל: קודם אונטולוגיה, אח"כ מוסר, אח"כ חוק, אח"כ סדר חברתי או פוליטיקה. הביקורת ‏המודרנית נזפה בנו על כך שעלינו להשאיר את הקטגוריות שלנו טהורות: נאמר לנו שפורמליזם תמיד יסתיר ‏בתוכו פוליטיקה ושאונטולוגיה תמיד תמצא ביחס חשוד לכוח. ככל שאנו מצטמצמים ויותר ויותר כתיאורטיקנים ‏כך אנו משופעים בניכוסינו והחרמותינו. כך שאם המוסריות של ראסקין נובעת מתחושתו ליופי וצורה, בגידתו היא ‏רעה נפוצה.‏

[1]http://en.wikipedia.org/wiki/Philosophy_and_the_Mirror_of_Nature

תשואות מתרחקות

התפשטתי, במשך זמן ארוך פשוט שכבתי שם נע. דרך ארובת הגרון הגיעו קולות. סבל לא יחסי. אין תחושת ‏קהילה בסבל. תמיכה נפשית לבעיות פיזיות. זה לא יחסי, נכון? אני לא יכול להיות הראשון שהבחין בזה. מי ‏שאמר את זה ראשון – מה עוד הוא אמר?‏
דבר לא קרה, ועדיין, זה קרה. החזקתי את ידה. החזקתי את כתפה. ליטפתי את צווארה עם האצבעות כדי שתישן. ‏יש דברים שכלבים לא יכולים לעשות. שכבתי לצידה כסלסלת כלב חמה. תחת גג של גשם שבא לאוזניי כמו ‏תשואות מתרחקות. או אלוהים, חשבתי בפחד, החיים האלה יכולים באמת להפוך לרציניים. קח אותן כשהן ‏בוכות. תתקרב אליהן כשהן בוכות. הן חלושות וגרמיות ולא יכולות להשאיר אותך בחוץ.‏

נתרחש תמיד

אהבה תמיד רעבה לצידוקיה. הדבר הפשוט ביותר להגיד על האהבה הזו הוא שהיא גרמה לי להרגיש נוח. היא ‏יצרה איזון פרטי של הטבע, תחושה שדברים מסודרים נכון, או כמעט טובים.‏
הם עצמם וגם מעבר לזה. מהבחינה הזו אפשר לומר כי האהבה הזו הייתה אקולוגית, שהפכה אותי לאחד עם ‏היקום. מאחר וניסיונותיי שלי בחיים הסתיימו בדרך כלל בצורות עקיפות כפרודיות על רעב, צער או גלות, היה ‏מרענן לגלות את המעגל המשולם האישה הזו יצרה, בו המציאות גברה על כישרונו של המתבונן לרדוקציה ‏במשמעות ובגודל של כל פעולה אותה עשה.‏

ועד היא באה והלכה, כבר הפכת לסוג של בחור. האהובות הקודמות התחתנו עם הבחורים מדלת ליד ואתה ‏שכחת למה היית עצוב וחרמן כל כך, והלשון התקשתה. וזו? לבשה חצאית חסרת חזייה וכובע קש, כדי לזרז את ‏הקיץ. משאירה לסתות בקומת הקרקע.‏

אבל נתחיל בקודמת. בסוף ליטפה את הקירות במבוכה. שירה, אתה קורא לה. שירה הופתעה שכך נמצא גופה, ‏מתבלט בעירום, במימדיו, אך לא בפרטיו.‏
ראיתי את זה בקלות, כלומר, שכבתי עליה וראיתי את זה אחרי שכיביתי את האור. מתוך כל זמן כזה, אתה זוכר ‏נקודות עירום מסוימות.

עם שירה, הנקודות היו השדיים והבטן. ציצי ובטן. כמעט פרודות אחת מהשנייה. הציצי והבטן שכבו כזוג גבעות ‏אוכף עצלות, לבנות, טרום התפתחותיות. וכשהציצי והבטן נראים כמו שארי שומן תינוקות, הבנתי שלא הייתי ‏צריך לסגור את האור. או לסדר את החדר. או להעמיד אותו. אם אי פעם דמיינתי וגמרתי לדמות את לוליטה, ‏היא לא הייתה הבת 26 בהתפתחות מעוכבת שרצונה העיקרי בעולם מאנשים שהם לא-היא-בעולם הוא שיעזרו ‏לה לגמור. הו שירה, את דקדנס. ואתה רוצה להכניס קצת קצב לעיוות הזה, קצת, שילווה ברוך בחמלה, אבל גם ‏להפוך את הסקס לתל אביבי, ויזלטרי, נשוך שדים קטנים על מזרנים של סטודנטים. וכך, אני תופס אותה אל ‏מעליי, בישבן האורבני הממושש, וכן, שם היא נזכרת שהיא אוהבת שאני מכתיב את הקצב. אני אוהב את האינטרנט ‏המהיר שלי.‏

כמה גדול המצב הזה בפוטנציאל שלו, בין אם אני כותב או מכתיב, אני כמעט אומר לה. גם כשאני ואת רק ‏שאריות של אינטימי ונשגב וחייתי. אני עדיין יורד לך ואת רוצה כיף. כמה מוסר צריך בשביל לגעת באדם ‏כזה באופן נכון, בייחוד כשהתנועה האינסטינקטיבית שלך, בסגנון טהור, הוא לשלוח לה יד למטה, למצוא את ‏ייעודך, המקום בו הרמז הוא תמיד נכון, מוביל – חייתי. שירה, אנחנו בני 25, ואלו חיינו היחידים.‏

אמתלה לתרכובת

‏"ידע ענק הופך אותי לאל"‏
זעק אפולו, רבוע כתפיים, עירום, שיער נופל
על גבו. עכשיו אני בן 25, ודבר מחיי
לא מוכיח זאת.‏

כל חיי, בעשיית דברים במתינות, חיזרתי אחריה,‏
שקיצוניה נשכחו, שאגנה החבוט חסר הפנים ממלא אותי
עם ערגה ובושה.‏

אני שוכב בדשא כמו אדם שהיותו הופלה.‏

קיין

מאחר וסיפורו המאוחר נשכח, אין פלא שנזכור ממנו בראשית את צעדיו הראשונים במחלקת יריבות משפחתית ‏ושימוש קרקעי.‏
אין לשכוח כי, למרות כי אדם קיבל לראשונה את נשימת האלוהים, ומלאכיו העבירו את מסריו, היה זה קיין ‏שקועקע – מילים וסימן שהבטיח נקמת נקמה ליריבים. סימן שמתורגם לפעמים ל"נולד להפסיד".‏

הוא היה הראשון להבין כי אין עתיד בחקלאות.‏

איך הרגיש אחרי שעיבד, קצר, הכיש, אסף ולבסוף הציע את יבולו, לגבי העדפתו של אלוהים לבשר?‏
הניסה אלוהים לדחוף את יצורי האדם שלו עוד ועוד לרומנסה בעלת ניבים של רדיפה ובריחה? קיין כנראה גירד ‏וגירד את ראשו לפני שפיצח את של אחיו.‏

הוא היה הנודד הראשון, לארץ נוד, היכן שהאטימולוגיה, הבין, הייתה כבר נגועה בנדודים.‏
ואז סיפורו יורד למחתרת, שמועות בכל מקום. חלק אומרים שניסה חוואות בעורף הארץ, מגרד בקרקע בלי ‏מטרה עד שסלל את הדרך הראשונה. חלק אומרים שהיה אבי שבט לוחמני במיוחד, הכנענים. אחרים, כמו ‏אוגוסטינוס, טוענים שנקם בחקלאות כשהקים את הערים הראשונות, תירוץ רציונלי לנדודיו ברחובות ומגורים, ‏כך משרטט את הדרך לסגירת שטח. אך אולי דרכו הייתה פשוטה ואלגנטית יותר. אולי, יחד עם הביוגרפיה, הוא ‏רזה אל תוך כעסו, חי כוירוס בפוליטיקת הגוף: המתנקש הלא נכון, האנטי-חקלאי, הטרוריסט שקועקע עם ‏הבטחה לנקמה. כמו כולם, הוא רצה להשאיר סימן.‏

אקולוג בקפיצות

הילכנו דרך ערפל רך, ממלאים את אוזנינו עם הבום של האוקיינוס ולחישה.‏
האם זו ההאזנה שהתרופפה, פורמת קשריה, או שהקול, עם את כל אותן א-אמירות גדולות
לעצמו עד שהתשואות בפנים שוות לתשואות בחוץ? ויער גשם, חשבתי כשטיפסנו בחזרה על הצוק, הוא כנראה ‏הדרך בה זה מתרגם לצמחים, שזוכרים מים בכל תנועה עגולה, יורדת.‏
ואז הירח. מעל ההר הוא נתלה ודהר אל תוך עצמו, סגנון טהור שלקח את התמונה אלכסונית, בוחר בניצנוץ של ‏הכפור על העצים, המסקיינטייפ על מגפיי, הלבן של עינייך, משאיר את הלא נוצץ בצל עמוק, לא מיושב.‏
האם את זוכרת את אותם לילות בהם למדנו מן הזאבים להיות השן והלשון של החשכה, איך לצוד ולילל? גם אני ‏לא. ועכשיו היללה התהפכה בנו, אותה דלת חורקת של לבד. הזאבים הם כלבים. השמש אומרת כאן, הירח ‏אומר גם-לא-כאן., חסר שם, מסיר הירח את אותם מיתוסים קהים ומבייתים בדרך בה מראה שוכחת אותך ‏לחלוטין כשאתה עוזב את המקלחת, הירח הריק מזמן את רוחינו, קורא להם לעזוב בית, אותו כלוב מוזהב, אותו ‏פארק שעשועים אנושי.‏

אך הים בהה בחזרה, מראו עשיר במבוכה והאפשרות של לבבות ענקים פועמים בעומקו. ביניהם, העולם הבא ‏מזורז. תיאוריה אחת – האהובה עליי – אומרת כי פעם הירח והארץ היו אחד, מסתובבים חסרי-חודשים בחלל, ‏ואיכשהו – אסטרואיד או תפוח, ‏Difference‏, טאבו – הם נחלקו והירח, מלאך נופל, עלה, צף למסלולו, ‏כשהמכתש של העדרו זרם לדמעה הגדולה של האוקיינוס השקט.‏
אז: ‏
‏ סיפור מלא באובדן וארוס, שלוש-חמישיות בדרך למיתוס. נשאיר את זה שם – משהו אנושי, רקמה ביתית, ‏כמו סלסלה, תרגום, או כיכר לחם – ליד המים המתלבנים. ישבנו תחת כובע הליצן של אורות סביבנו, ורצינו את ‏חומו, את ארוחתו, ולתת מתנות, והלכנו.‏

החדר

הוא גר לבד, בחדר שרק היא יכלה להפוך למיושב.
הוא התעורר כל בוקר לאותם קירות והיה תמיד מופתע קלות מהזהות של הסדקים וחורי המסמרים, כאילו הדפוס הזה היה סט של מחשבות שאליו שכיבת הלילה האיטית לא הוסיפה דבר. הוא התעורר לאותו שעון מתקתק, אותה רעידת מקרר חצי גובה, אותו ריח חמוץ מנדנד, מאחרוי השולחן ומתחת לכיור לו הוא התרגל. הכין ארוחת בוקר, ביצה, לקח ספר וחיכה. הכסא גדל חונק. הרגשת המילים קיפצה והקיפה את הדפוס במהותניות. הוא קם, עצר בכל מקום בו הם שכבו, בוהה, כאילו מוטרף, במיטה שעדיין נשאה שתי כריות. היא הייתה אחות שעבדה באחר הצהריים והערב והגיעה אליו בבקרים. הוא היה סטודנט, אבל שכח של מה.
מהעיר בחוץ, הוא ראה כמה קירות בטון, וגב שטוח של חצץ שרגליה היחפות חוללו בקיץ שעבר, והיה איזה מאוורר או ארובה או פה בית שהיה או שלא היה בשימוש.

לפעמים, קו השמים נמתח לפני עיניו כמו אותם ציורים אסייתים שמרכיבים פיל מעלמות עירומות. תחושת מובנות אנושית אחזה בו וניסתה להרים בו רעיונות חדשים, פסקאות מתחוללות, שאיפות מלומדות ומשמעות. המטרה הנשכחת של לימודיו הצגה עצמה מחדש כמו אישה נלעגת שלקחה מאהב וכעת יפהפיה שוב. הוא נבהל בקנאה. אבל המכה, כמו נצנוץ חולץ ממשהו באופק, עברה. ועיניו קיצרו את תשומת לבן אל מסגרות החלון המרובעות שנבלעו בשכבות צבע שהונח ברישול. סוג של שד ניתוק הופיע ואכל את ליבו, ידיו כנוכחות תלויה כבדות מדם שנשלח מרחוק. הוא הבין מתוך עצמו את הפרימה הסבוכה של קישורים מכניים ושיתופים כימיים שהחזיקו את חייו. הוא הלך לספה והרים את אחת הכריות.

החדר היה, אם בכלל חשב על זה, גדול יותר ממה שצריך. כשהוא ישב וניסא לקרוא, החלל הבלתי מנוצל נדמה להסתכל בו עם עיניי ידיות וחורי מסמר ודפוסי שטיח. החלל קרא לאדם נוסף לאכלס אותו. שניים התאימו בדיוק לחדר: קולותיהם השטיחו את הקירות, לחצו את הריהוט בחזרה למצבו המשרת של עץ ובד, מיזגו את זמזום המקרר ותקתוק השעון. כשהוא פתח את הדלת לקראתה, מילא הלב את חזהו בכזו צפיפות שהיה חייב להחזיקה כנגדו כמו קומפרס לדקות בו איים להתפרץ.

כבר מהפעם הראשונה, חיבוקם נראה חזוי בעיניו.ידיו תמיד הלכו לאותם מקומות בגבה, אחת בעורף צווארה, השניה בבסיס השדרה. היא תמיד הניחה את פניה באותו צד של ראשו, כך שהיה יכול לשים אפטרשייב אחר על החלק השני מבלי שתדע. הבושם שהוא שאף היה תבליני יותר מפרחי, רחוק באופן מוזר מהטירה הגלקטית של ריח שערה, וננגע, אולי רק בדמיונו, עם ריח אתר מתוק שנשאר ממסדרונות בית החולים. היא הייתה נקיה. יפהפיה בנקיונה. וגם את זה הוא יחס לעבודתה, עבודה שאפשרה לה, בחוויתה היומיומית של בשר, לקבל את גופו שלו, בכזו חדות, חזיתיות.

הוא אהב אותה במדים. היה משהו, כשהיא קמה מהמיטה לעטות לבן, משהו חוטא אך קדוש, תפיסה מחודשת של בתוליות נשית שאינה יודעת אלימות. זה לא דמה לשום דבר אחר שהרגיש. ספר, משנקרא, יכול רק להקרא שוב. מכונה, בשימושה, נשחקת. אבל היא, תמיד באה אליו נקיה ביופיה, חדשה וקצת נבוכה ועזבה בצהריים, זכה.
כל לבוש אחר היה מאכזב בהשוואתה. לעיתים קרובות השאירה את נעלי העקב והגרבונים בחדרו, שבועה לחזור. נוכחותם לא הייתה מספקת כמו שציפה. היה חוסר שקט בהם, בקשה מעומעת להיות מוסברים ומוצדקים. זה לא קרה.

לבושה כנשים אחרות, היא הפכה להיות לאחת מהן, אישה שישבה במסעדות ואכלה את האוכל ושתתה יותר מדי לפעמים, והצליבה שוב ושוב את רגליה, שהוארכו במודעות מעייפת מדי. הוא ציפה משיחתה את אותה חזיתיות מושלמת שגופה נתן לו. האישה שהופרדה ממנו בשולחן מסעדה הייתה תוספת מיותר לאישה שהייתה מושלמת. זו הייתה אישה שרמזה על נישואים, שביטאה מילים שגויות, שנעלבה.

הדלת החיצונית נפתחה שוב. הוא ראה אותה, לבושה בכחול או ירוק או חום, ידה קצת אדומה מהשפשוף. השתיקה התארכה, עד שנאלץ להודות שאין אף אחד בדלת, שרוח או ילד נתנו לה להרעיש. הוא קם מהכסא בכעס, איך היא לא יודעת, יודעת איך הוא רוצה אותה עכשיו, לא בלבן אלא בכחול או ירוק או חום? זו הייתה האישה שרצה, שרצתה להתחתן איתו, האישה שבאה אליו, ולא האישה בלבן, שעזבה. כן, היא הייתה טיפשה וקלה ואכזרית לא לדעת את ליבו, לא לשמוע את הקריאה הגדולה מחדרו. זה לא עזר, חזון של מגרעותיה לא הכהה את אהבתו אלא חידד אותה היטב, כי אהבה מתחילה היכן שאנו אוהבים את מה שמוגבל.

הוא הסתכל במראה להבחין בסימנים לכאב המוזר שהעניש אותו במשך שלוש שעות ביום. מסגרתו הקלה לבסוף וליבו חדל להרגיש כפולש. הוא יכל להכנס לעיר, לאכול, לקבוע פגישות, להתעמת, בטוח שהופעתו החיצונית מקובעת, שכמו שגופו סירב להתפרץ ממלאות בעבר, כך גם לא יתמוטט מריקנות כעת. הוא שמע עצמו מדבר, עונה, אפילו צוחק. הוא ראה באופן כפול ולא מובן של הונאה עצמית ושקר מהעולם, שהוא יכול ליצור חיים שלמים ומלאים של אחר צהרים וערבים. אך הבקרים של חייו הושמדו, ובוקר חייו נלקחה ממנו.

בכלליות

אישה יפה,
מכירה את כל הואריינטים, כל האפשרויות, קוראת של הטקסטלים של דושאן
והסיפורים של דפו
ובכלליות בעלת שליטה עצמית ראויה לקנאה,
חוץ מכשהיא משתכרת ומדוכאת,
משהו שיכול להחזיק מעמד יומיים שלושה,
המשכיות של ואליום ובורדו שהיו
עושים לך צמרמורות.
ואז היא בדרך כלל תספר לך מה קרה לה
בין 15 ל18.
עפר אימה פורנוגרפי, גופות עירומים ועסקות שהציפו את החוק, שחקנית מובילה
ובאותו הזמן ילדה עם קצוות מוזרים של בצע.
פגשתי אותה שהייתה בת 22,
בתקופה שקטה.
גיל דומה לכל אחר, אמרתי לה.
היוקרה שלנו הוכחה במקום אחר,
בלהקות רדופות איטיות, במחוות
איטיות ומצוינות, ממיטות חשופות,
בהכפלה הגיאומטרית של חלונות חנויות ריקות
ובקבר המציאות המוחלטת שלנו, הוולטיר שלנו,
כמו שאמרתי – בחורה חכמה,
עם תכונה נדירה של חישוב.
אהבה לא תחזיק מעמד, אבל עד הקינוח תהפוך בלתי נשכחת,
זה מה שאמרה,
ישובה ליד החלון, פניה מושעות בזמן,
שפתיה: שפתי פסל שמציירות את מתאר הגוף,
את מה שהיא יכולה – בעיקר לבן.
אהב בלתי נשכחת,
תעביר מתחת לגשם,
מתחת לשמיים מנצנצים עם אנטנות בהם
מלקחות המאה ה17 מתקיימות ביחד עם
חרא יונים מהמאה ה15.
ובאמצע,
כל היכולת הבלתי נלאת לגרום כאב.