המניפסט הראשון

• אנחנו רואים אותך
• אנחנו יודעים מי אתה
• הרעיונות שלך חסרי תועלת
• האסתטיקה שלך מטופשת
• ה"טכניקה" שלך היא בליל של נרקסיזם, אמונה טפלה והרגל.
• כל הרעיונות הקטנטנים שלך, הנסיונות הזנותיים של יצירה ואתה בעצמך הם כלום מוחלט. אף אחד לא רוצה אותך, אנחנו מתעבים אותך, וזה טבעי.
• אתה חיית מחמד.
• אתה חסר תרבות, הקרציה שמוצצת את דם הדקדנס, זיוף פתטי.
• אתה כתם, נקודה דלוחה, גסטרוסטאוס.
• כל התרבות גוססת, ואתה אשם.
• אתה נקרופיל.
• אתה מוזיאון של חוסר רלוונטיות.
• יקח שנים להפוך את האמנות למשהו ראוי וחשוב.
• מרגע זה אתה אסור.
• עכשיו אנחנו כאן.
• האסתטיקה שלנו מבוססת על מדע.
• הטעם שלנו יהפוך לעקרון.
• אתה ולהקת הבזיוניים שלך תרד בכביסה.
• כן, היום האמנות תחזור לגדולה: ניצחנו.
• ההיסטוריה תשכח אותך ותצדיע לנו.
• הנה אתה, והנה אבדון.
• זהו המניפסט הראשון. והיחידי.

נאמר

בואי נאמר שכתפי לא חיכתה שתגיעי,

שפנייך ועינייך הסגורות לא מסתכלות עליי מכל חלון.

אני לא מתעורר באנחה ורועד במיטתי, בטוח ששמעתי אותך מזמזמת.

לילותיי אינם מלאים בצלילים. הלילה אינו טשטוש של הדים. שאינני מפריד

ביניהם אחד לאחד, מנסה לצמצם למשהו שאני יכול לתת לו שם. ציפורים, לרוב.

סמיך

בֵּין רְתִיחָה לָרְתִיחָה הִיא ‏
גוששת ִגדַמְתָּ יָדַיִם,‏
חוֹכֶכֶת סָמִיךְ וְדַקְדְּקָנִי.‏

שֶׁמִּי הֶעָרֵב, הִיא מַאֲמִינָה, ‏
נוֹשְׁרִים מִכִּפַּת הַחֲלֻדָּה הָאֲדֻמָּה
הַמִּתְפּוֹרֶרֶת,‏
גּוֹלֶלֶת אֶת פְּנֵי הַלַּיְלָה, עטופי פְּלָדָה הַמִּתְלַבֶּשֶׁת וְקָמָה
מִתְפַּשֶּׁטֶת אֶל תּוֹךְ הַגָּרוֹן.‏

זֶה נָכוֹן עַד כְּדֵי חֹסֶר עִנְיָן‎.‎‏,‏
אוֹתָן א-אֲמִירוֹת גְּדוֹלוֹת כְּבָר לֹא תְּקֵפוּת,‏
כְּשֶׁהַשָּׂפָה בּוֹקַעַת שְׂפָתַיִם.‏

תַּנִּי לְהָנִיחַ. אוּלַי זוֹ הַפְצָרָה אִלֶּמֶת,‏
כְּשֶׁהַנְּמָשִׁים עַל כְּתֵפֶיהָ מִתְקַבְּצִים ברעבנות עַד שֶׁנִּדְמִים כְּשִׁזּוּף
רוֹמְזִים לָאַהֲבָה
אֲבָל אֲנִי לֹא בָּטוּחַ
מַה הִיא עוֹשָׂה מֵעָלַי.‏

הדבר היחידי

הַדָּבָר הַיְּחִידִי שֶׁרָצִיתִי הוּא לְהִזָּכֵר עַל יְדֵי כָּל מָה שֶׁאֲנִי נוֹגֵעַ בּוֹ.‏
עַכְשָׁו אֲנִי צָרִיךְ חֲתִיכַת לַיְלָה לְהִתְעַטֵּף בָּהּ, וְלִישׁוֹן, מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמָן, עַד שֶׁמִישֶׁהוּ
מְנֻקָּד, אוּלַי מְחֻסְפָּס, יִפָּתַח. נֶאֱסָף בָּרֵיאוֹת וְלֹא יוֹצֵא.‏

אֲנִי מַקְשִׁיב בָּאֹהֶל, אֹזֶן לַקַּרְקַע,‏
יֵשׁ אֶרֶץ עֵירוּמָה מִזֹּאת,‏
אֶרֶץ שֶׁיְכוֹלָה לָשֵׂאת רַק אֶת צַלְּקוֹתֶיהָ, בָּהּ כָּל מַכְתֵּשׁ ‏
מְגָרֵד. – אֵיזֶה קָטַסְטְרוֹפָה
עֲדִינָה נֶאֱבֶקֶת לְהִשְׁתַּחְרֵר מִגָּלְמִיּוּתָהּ
לְחַיִּים נִדְחָפִים קְלוּשִׁים
אוֹרה מַפְשִׁיט אֶת הַלֵּב, אוֹתָה כְּפָפַת גּוּמִי, הֲפוּכָה, נֶשֶׁל בְּלֹא נָחָשׁ

מֵרָחוֹק שָׁם, קוֹלוֹת שֶׁל מְסִבָּה
גְּנִיחוֹת צְחוֹק, שַׁעֶלֶת כֵּיף נוֹאָשׁ
שֶׁל חֲזָרָה צָפָה אֶל תּוֹךְ מַבָּט.‏
לְרֶגַע אָנוּ מִצְטַעֲרִים עַל הַחַיָֹה הַחֶבְרָתִית, לֹא יַעַזְרוּ
גַּם אָזְנֵי הַכֶּלֶב שֶׁמְּסַמְּנוֹת-מְקַפְּלוֹת סִפּוּקִים קְטַנִּים.‏

ואַתָּה שָׁר לְאוֹרָהּ הַמְּשֻׁמָּשׁ, הַדַּק.‏
נְבִיחוֹת מְפֻסָּלוֹת ,כְּמוֹ כַּדּוּרֵי אֲוִיר דָּחוּס, הֵד בְּדָלִים ‏
נֶאֱנָקִים אֶל הָאֲדָמָה, שֶׁתָּמִיד מַקְשִׁיבָה. ‏

בעיקר ספרים

בחצי חושך ההר, דברים קטנים
נראים גדולים: נערה מוכתמת רוק ומלח והתחושה
שאתה מכיר רק את קצוותיה.‏
הרגעים נמתחים כמו דולפינים, גוזרים מים פתוחים או
כמוני עוקב אחרי הסנדלים של ניתאי אל האלמוגים.‏

אהבנו את הדיונה הישנה. באמת, זה נתן לנו אחר צהריים
של יתושים ובאס ישן והרגשנו את זה באדמה.‏
הפלנו הכל – בעיקר ספרים – ורצנו למעלה. כמו צורות בציור,‏
בביטחה ובחשיבות של צורות בציור.‏

‏[ועדיין אומר "אנה", מעבר לפחדים של טיפשות,‏
צביעות כשאני מדבר סימפטיה לעצמי. לא מכיר מילה גדולה מזאת,‏
טובה מזאת] [אני אומר, ועושה משהו צפוי מאוד ובדרכי שלי]‏

אז זהו, שאתה מבלה את השנים שאחרי החושך בהתחבטות בסניליות,‏
שומע לבסוף את כל המילים שעברו אותך
כמו זה היה כיף.‏
מה לי ולמשפט הזה, אתה אומר
וזוכר הצידה.‏
כל לילה היה אותו לילה. נופל, חסר צורה, ובלעדיך בו.‏

פתאום, בבית

גופה, מכתביי וירח החורף היו כל מה שידע אותו נוף על לבן.‏
אפילו הקירות היו רישומי פחם של קירות.‏

פתאום, בבית, לא היה מקום בו נוכל לשבת
או להסתכל עליו שלא הפך לאייקונה,‏
מקולל במשמעות. הבגדים עצים מתגופפים
עם אוויר, החדר הזה, שחלונותיו מפלי מים סטטיים חולמים,‏
השעונים וסבתא במבט מתמונתה. זה בדיוק מה שאמרה.‏

פתאום בבית הסיגריה מחליפה את המשפט,‏
בכל ניסוח הצביטה המבורכת של סמול טוק
מת. מה אתה יכול להגיד, את אומרת, זה יקח זמן
אנו אומרים, בזמן שטוחנות המחשבה מסתובבות,‏
מה היא אמרה? והכלב שחושד בכולם.‏

שוב

שכבי, הנה
לא בפעם הראשונה, שוב, תפוח אדום.‏

מנהג ארצנו הוא אהבה
אחר כך תפוחים: טקס של חזרתנו האבודה-מראש
לאחר שנות נדודים בהם לא היה לנו אף אחד, או קרוב לכך.‏

איזה מאהב שלא שם מספיק
כדי לתת לזה את ה"נכון"‏
המסוימים האלו בלי אמון
המסוימות שלא אכפת מספיק
בו תמיד החביאו שנאה
או שהוא היה צריך לגפף צלם כדי שבכלל
יעמוד משהו.‏

עכשיו עברנו את השער, ‏
הארץ שוב שלנו
והתפוח מכיר בכך:‏
תרגישי כיצד הוא אוהב אותנו כשאת נוגסת
והמיץ יוצא, מתוק סיידר, חמוץ עלה
ועור הברונזה החלוד נוצץ רטוב
לאור נרות,‏
תרגישי איך, כשאני מנשק אותך
בתוך החלל האפל של פיך, אין את או אני.‏
רק ניחוח של בוסתנים חסרי סוף
שחיכו שם, תמיד בשלים, עורגים
לקבל אותנו, חזרה.‏

מתעוררים מאוחר

מהמתעוררים מאוחר, אנו ישנים במשך כל גבורת הבוקר,‏
הרוח המנצחת של שנקין ואלנבי באור מוקדם שנשפה בסמרטוטי החושך האחרונים,‏
השסתום האחרון של המונרכיה הקיומית.‏
אנו לא צריכים את האשליה שהיום הושפע מהליכתנו בו או מעבודה.‏
כך אנו גם לא צריכים להוסיף את שחיקתנו לזו של אחר הצהרים, ובנוגע לסוף הדברים, אין אנו אלא פותחים ‏בנשף בחצות.‏

הסיפור

כשהסיפור אינו של תמונות
פנים כל אחר צהרים בו גשם, ‏
מחסני רחובות מוכי אספלט, על קצה הסתלקות.‏
רובו אינו על נשים, כמנצחות באותו יום שמש
של אינשטיין. או מאהבים באהבה.‏

הסיפור, חלקו, הוא של רגעים
כשאפילו תנועה איטית מהירה מדי לצמצם: ‏
מילים שהעיפו את חיינו, כך, ‏
עיניים שחותכות ותופסות אחת, והשניה,‏
חיקוי של חדר הניתוחים, ‏
כשהסכין והגז מצטטים אחד, והשני, רגעים לפני
שהטלפון החל לצלצל: ‏
סיפורנו הוא כמה דומם עמדנו, כמה מהר.‏

אטיודים על העלמות

לבסוף, אחרי שמוששת
ונאחזת על ידי כל פועל – גוף ונפש, עירום ותלות – נפלת והתיישבת. ‏
הו ונוס. הימים רצים דרכי כמו צלולואיד, העבודה פוערת בי סימנים תועים, ומה נשאר ממך, המלמול על קלידי ‏הפסנתר?‏
אינני סנטימנטאלי. אינני רואה שמי הזהב בשקיעה אלא ציפורים
שחורות נערמות כמו לבה.‏
מתי נהפוך לשמועות על מוות? עד שנתרחש תמיד, רק, בדיבור?‏

XXX

לפעמים, עוד אני יכול לראות בך
שריד לצורת אדם, רזה ונחוש, משיכות לצד משיכות מכחול -‏
נוצות אך לא כנפיים. ‏
זמן עובר. הנוצות נמוגות ‏
באור, שעובר עליהן בעדינות ומתיר את הולקרו.‏

הסתכלי, עצמות אך לא גוף. ‏
זמן עובר, העצמות מתאהבות ברוח, שמלמדת אותן לשרוק.‏

הסתכלי, ציפורניים
אך לא אצבעות.‏
זמן עובר, הציפורניים נאכלות בגשם,‏
שנופל, נופל הופך ברור הופך נהר.‏
הסתכלי, אני מוציא סכין,‏
ועם הדיו מעיניי כותב.

אוגוסט 31

זה מספיק שכל הדברים סביבי
אמיתיים יותר מכל השאר,‏
אמיתיים ממני. הריהוט, המרפסת,‏
הדלתות, החלונות. דיברתי אליהם
והם דיברו חזרה.‏

אז אישה, ביישנית, נכנסה פנימה
והחלונות השתטחו אל תוך הקירות,‏
הריהוט ישב שוב על השטיח.‏
ריחה, שיערה,ידייה עשו את הדברים המתים
לשקטים שוב. ידעתי שאאבד גם אותה.‏

אוגוסט 2

לדבר אליך כך
הופך הכל לברור.‏
השורות שמעצבות את העולם
זורחות שאבין אותן

אישה יכולה להיות יפהפיה,‏
אבל אוכל לסבול אפילו את זה, כשאת
שמה את עצמך בינינו, גורמת לנו להסתכל.‏

אין סיכוי שאאבד במקום שכזה,‏
קטן, אווירי, כמו אהבה,‏
כשאני במכרזה.‏

אוגוסט 30

כשאני מזמין אותה אליי
היא נצמדת, נשענת.‏
כתפיים, שדיים, ידיים.‏

זה נכון שהיא יפה
ויודעת איך לשים את עצמה כך,‏
ביחוד עם הידיים הארוכות על הכוס

כל השאר ממנה מתוח
כמו רצתה לקפוץ לדום.‏
היא לא מספיקה. למרות שאם תעזוב,‏
אחשוב שכן.‏

אוגוסט 10

קשה שלא, אני טועם
את כל מה שיש לך.‏
את בטעם של יום ולילה
את בטעם של כל מזג האוויר

אולי זה הכל, אולי לא, ‏
הכל מחזה לעיניים
שמחזיקות אותי ער במקרה
שאפספס משהו נהדר.‏
ועכשיו הפכתי אותך לקדושה,‏
ונוס, פתוחת הידיים,‏
שמריחה מאלוהים עירום

הבטחות, הבטחות; ובו בזמן
העולם מצטמק מולי.‏
אני עייף ועדיין עיניי זוללות ורדים,‏
יערות גשם, ימות, לווינים, הירח.‏

אוגוסט 17

עכשיו אני צופה בחלון כאילו הוא אישה
מותחת את הכוכבים אל שחר, כל
מה שמאהב צריך לדעת.‏
היא מרושעת, בהתחלה, אבל זה כיף.‏
זה מכין אותי להתפוצצות השמש כשעיניי אל יודעת מה לעשות ‏
עם כל זה
אחרי הנטישות השונות של הלילה

ואולי אין שם דבר
מלבד האוויר למרות שאני ‏
בטוח שהשמיים עשויים מיותר –‏
הדרך שציפורים מחזיקות בהם,‏
הדרך בה הן מניעות את הנוצות
הדרך בה הן מודדות אותם, טועמות אותם, מזיינות אותם,‏
כשהן עפות.‏

הנה את

בדיוק כמו בסרטי האימה
כשמישהו מגלה ששיחת הטלפון
מגיעה מתוך הבית

כך גם אני, הבנתי
שאותה חפיפה עדינה בינינו
התרחשה רק ואך בתוכי

כל אותה מתיקות, האהבה והתשוקה – ‏
זה רק אני שמחייג לעצמי
ואז הולך בעקבות הצלצול לחדר השני

ולא מוצא אף אחד על הקו,‏
טוב, לפעמים קצת התנשפות,‏
אבל יותר מהכל, כלום.‏

וכל הזמן הזה,‏
עם האוהל בכנרת, המשקאות, המבטים

היה רק אני ושני טלפונים,‏
אחד על הקיר במטבח
והשלוחה בחדר האורחים האפל למטה