הפכפך

הפכפך, משתנה, כן, יש ימים בהם אנשים כמונו כאלה.‏
אולי תחת שמיים אחרים משהו כמו תהילה תחייך עלינו,‏
אולי שם החיים בהירים, אולי שם דברים נפתחים בדרך שבה
הים נמתח החוצה לאופק – ‏
אבל אנו, מנשבים בנו באקראיות/במקרה בדרך שבה הרוח נושפת
בלהבי דשא, כולם לכיוון אחד.‏

ואז יש ימים בהם אנו מרגישים אפריל,‏
השדות של אפריל גורמים לגופנו להשתוקק
להיות מוחזק ומזוין עד שכחה,‏
גופות מופרות כמו שדה באפריל, מנופחות,‏
רועדות להנגע: ותחת השפעת הגשמים שנוזלים למטה
כאילו רוח טהורה נפלה עלינו כמו גשם, אותו דבר שמתקרא "נשמה"‏
מנביט ומסתעף וסובך בנו בצל שופע סבך של אשליה.‏

אה כן, באים ימים בהם אנו רגועים, שקיעות ילדות בהירות, לגונות מפכפכות ספיר
ימים בהם פסוק, שריקה פתאומית, ימים בהם הר וציפור עוברים מעל, ימים בהם אפילו כאבנו
וכמו מה אנחנו מרגישים גורמים לנו לחייך

ובטח, יש ימים בהם אנחנו כל כך גועלים, כל כך שפלים
כאילו אנו האבן השחורה בחשכה בתור צור: ואז הלילה מפתיע אותנו,‏
הפנס שלו מערפל, קר, שופע, מנצנץ מטבעות זרוקים של הטוב,‏
האיום, זוהר באור של אותה מתכת ראשונית.‏

וימים אחרים בהם, באים בהם נשים רוצות לבכות את בכיין
ולהשתמש בנו כשלהן, ימים בהם אנו מעקצצים לערום אישה, ואז לא יכולים להסתכל בזה,‏
לעמוד בזה איכשהו, הן רוצות אותנו אבל אנחנו לא יודעים איך לרצות אותן בחזרה: זרוע מתהדקת
סביב מותניים, יד תופסת שד, לא אכפת לנו
נוגעים בעגלות של תפוס או אגס,‏
עגלות כדור הארץ מסובבת אותנו לחלל.‏

שניהם דומים

סיומת

אין סיכוי שאת יודעת

מסתכל בך במראה אני תוהה איך את יפה.
אני חושב שאת נותנת לי לבהות כדי שתוכלי לפנות כנגד עצמך
באלימות הפוכה, צריכה להראות לי איך לגרד את הבשר בלעג
ובלי היסוס עד שאראך נכון, כאישה מדממת, לא ההשתקפות בה חשקתי.

פתאום אני כבר לא מנסה לזהות אותך בשטף הרגע הבא.
כל התמונות הגדולות שבי – הנופים הרחוקים הנוגעים ללב,
צבע העיניים המתפשט כדיו כשאני נכנס , ופיתולים בלתי צפויים בדרך,
והארצות החזקות שעבר פעמו בחיי אלימות, חדות ארוזה של אנטומיה-
כל אלה עולים בי ומרמזים עלייך, שממשיכה להתחמק ממני

שום כמות של הגיון או אושר תשנה את ההרגשה
שחלק מחיי ממשיך במקום אחר – שאת,
שכל שפתנו מסומנת באינטימיות אבודה
חיה בימים אחרים, זמנים אחרים
ממשיך איתך בדרכים שאינני יכול לדמיין.
אל תקחי ממני את אשר אני לומד בהדרגה.
את טועה אם את חושבת שיש בך געגועים למשהו כאן.
אנחנו רק משנים ומעתיקים משהו זה מזה
הוא לא קיים, אלא רק משתקף מאתנו במשטח המבהיק של היותנו.
הכשלונות המשותפים האלה
הפכו, בנפרד, להיות עובדותינו והם,
ברגע שאני או את זוכרים או שוכחים אותם,
משתנים.
דימינו חיים, ימינו נאספים כמו הציפורים שאני רואה היום בלעדייך,
חגים אחד סביב השני, מעל קו העצים ההופך לאור.

זיווג ענוג

נישואים אינם, אחרי הכל, כלא‎.‎
לא בית משפט עליון בו כל החלטה היא נגד התובע והנאשם‎.‎
ולא דואט נוגה בכלוב ציפורים מרוט המכוסה על ידי בעליו אחר יום ויום‎.‎
ולא, בניגוד לחיזור, מרוץ שווא שמתברר להיות מגבעת שוטים בסוף ונופל למנהרה‎.‎
ולא זיווג ענוג של המעלות שלבשנו כשהאהבה הכתה, גשטלט עיצורים למגרעות‎.‎

נישואים, אחרי הכל, הם רגילים‎.‎
כמו להסתכל בערבה‎.‎
הטוב ביותר הוא שאתה מתרגל לזה‎.‎
אחרי פרקים בלתי ממוספרים של תקווה ונתינה ליופי מלוטש יותר מדי חבל
וליפול ליאוש, ליפול לתוך יאוש‎ – ‎
התחנה המרוטה, סגורה עם עגלת נוסעים אחת מתחת למנורת קשת ואף אחת שפוגשת אותך ובלי עיר והרכבת ‏מושכת מערבה‎ –‎
הבנת שלבסוף הגעת לכל מה שיש לחיות‎.‎
ואז כל מה שאמור להתרחש קורה‎:‎
החלופה הראשונה של שקרים אנוכיים הופכת רחומה‎,‎
כעס ראשון לא מתוכנן‎,‎
ההבנה הראשונה שזרה מתיישבת בתוך הווך ותירש את עתידך, בלי להתייחס למעלותיה‎.‎
ההמרה חסרת התשוקה הראשונה של היותה לכסף שיש לה‎.‎
הראשון והבלתי מצופה של אפקט דופלר – כמו רעד צפצפה מופסק פתאומית – של הישן בצחוקה
כאן ואמיתי ועדיין כאן אחר שהוא גווע‎:‎
היום הראשון האמיתי הקשור לאדמה‎.‎
שניכם מהלכים בכבדות יחד תחת מנורת קשת התלויה ברפיון השמש, למצוא את התחנה שלך‎,‎
אומנם צנועה, באומה נופלת, בה לאחד מרבים אין קול, ואחד משנים חייב לבחור לשמור על
עצמם רגילים, להסתכל, כל עוד האור שם, על הערבה‎

וזה שלי

ללעוס את זה

לילה מפלצתי, כנף עצומה של חוסר משקל,‏
הכוכבים האלו
מחורצים בסדקים בין אפלה ואפלה,‏
נידחים, קהים ברעש של תמיד.‏

אוהל מתנפנף, מישורים חולפים.‏
קדם שינה הוא שומר בקר בו מחשבה
נתפסה בטלפיה
כאן ולא כאן. כמה הרבה
אני רוצה שלא להיות מבודד -‏
על חשכה מאובקת-לענה,‏
היכן שגבולות נופלים ובזים חזרה
בגלים מחליאים. משהו כמו ערגה
עושה גלגל קתרין מתחת לחזי,‏
ברשימה מנומנמת של עצירות כוזבות:‏
אוכף, טרויה והיכן שכלבי ערבה הם כוהנים עצבנים בתפילה על רגליהם, מודדים אותנו מהצד.‏
טבועים בכחול בוהק אנו צופים בצלליות משתלטות על מסך עמום אוהל,‏
טפרים מגרדים בעסק דמוי זמזום וכל הרעש הזה
הוא ברכת אם ממולמלת להרדמותינו
הקודחת לשינה בה גופינו הופך ברית
ומחליף חום באדמה.‏

respectable upwardly mobile

The night against sheets, imprinting passion
Black and fresh, our moist, carnal testament,
The word made flesh again, again, each kiss-
A pact with damnation, beatific vice.
We joined, sweating, wet prayers whetting our lips.
Now you leaf through letters swearing
Interposition, nullification,
and chop your hair.
Unsaved, I tremble in paroxysms
Of ant, dreaming your plum breast, your rum lips.
Ah, desert. Nature’s loud with longing.
Let beauty blaze, let’s publish our love in uncensored verse,
Incant the song of songs, lips reading lips,
And never stop our pressing ‘til we hear
The whole creation groaning with our love.

Untitled

Awash, we swilled Nova Scotian pear wine-‎
Pain’s corruptible assassination-‎
While rain erupted, interrupting panes.‎
Our kisses flailed against our wine-chilled lips.‎

Raptured in bed, we heard rain whine and hail
Dark, spectacular ejaculations,‎

Sensationally ugly murmuring-‎
Murderous, pierced, we sank like injured ships.

It's the New

Awakening early, another morning,
After a night splurged aways in phrases,
Her wild hands scratching her arm restlessly,
Or swatting over such Pre-Raphaelite skin,
In soft Italian, doucement, of saying,
While stars insisted I was forgetting
That instructive dream of desire,
All the time wanting, undiscovering
(for how much longer?), how to escalate
From conjecture to actual joy.

חמאת בוטנים וויסקי

חמאת בוטנים וויסקי באור זיוף הערביים.‏
תל אביב, עיר מתוקה. אפלה, אלוהים יודע, אבל מתוקה. לפעמים.‏
לא היינו נפלאים הערב? כשקימסט עשה תנועות שכיוונו את הטרבל הצולע המתגלגל הזה
ואני אחזתי אותך מאחור בידיים וחשבתי שהלב נשפך. ואת, שרה נמוך. וזה פשוט, אני מרגיש את הרומנס של ‏אישה שאוהבת בפעם הראשונה – זה מתפרץ בפי.‏
אנחנו כאן עכשיו, על המדרכה ליד, נשענים לכיוון האחר, עייפים מדי הביתה.‏
אבל אל, אל תגידי מילה, אל תתחילי להסביר.‏
הם לא יבינו, לא יכולים, לא עכשיו או בעוד שנים, כמה טובים, כמה מופלאים היינו באותו
לילה ביחד.‏

לא סביר

לא סביר, אבל אפשרי
שמישהו ינסה לדבר אליך, יגיד עץ
ויתכוון לעץ שלך, ערבה בוכייה, ליום
בו התחבאת תחת חצאיתה החיוורת
כקולות מבוגרים בריצת שדה בוקר בך.‏
יאמר דובדבנים ויתכוון לצבע הפסנתר
של האישה הראשונה שאהבת, לילות אוגוסט
במדרגות בניין.‏
או אולי מישהי תלחש זמן ותתכוון לשעון הכסוף
של אביך, הרצועה המתקפלת סביב היד והבושם שלו:‏
כפפות ילדים, קליפות תפוזים ואבק
ששכב בפולקסווגן הישנה.‏

מגונה קצת

כל הקשר למוות הוא מגונה קצת – ‏
שלא בניגוד למגע עם גופך
בנקודה בה העתיד תופס בחום וההווה
שוקע כיתום.‏
את מבינה שאת תקועה ודבר לא יאגף, לשניה,‏
הסחה דעת בשלמות,‏
ואם נהיה כנים עד אימה, את רק זוכרת ‏
רגעים מוארים בכהות של חייים קודמים אותם המסת
עד שכל מה שנשאר נחתך כקציצה – וזה בסדר. אחרי זמן מסוים,‏
ישאר אותו שריד חמוץ של העבר, עם משהו מוחשי בו: ירך, ברך, אף
שמתקמט לנשיקה, שורת נמשים בקושי נראית תחת שכבות איפור.‏
עיוורת לאורח השלדי לידך, לא מצליחה להבין את האמגושים.‏

צלילים המוכרים לדנטה מובילים אותך בכפפות לבנות.‏
נשמתך כבר מושכרת לשניים, במראה הדוחה של מכנסיים עכברושיות, ובטן נוזלת.‏
ושם, בגורל שכזה, במנהרה מוארת להפליא,‏
שואפת לאיזו מטרה בלתי מובנת, את פוגשת באימה את שינייך המוגפות,‏
שאינן מסבירות מה היה לך באמת חשוב: שאהבתך היה מגוחכת וחסרת פחד והיה בה
איזה נאום בגרונך.‏

טרויה

תפוח הזהב מתגלגל
לחזית, שם למטרה את פריס, מוכה יופי.‏
אדם חלש בוחר בטעות.‏

הבזק אש: עיני ינשוף בעץ הזית.‏
היא מרגישה במבטו, בלחץ של ידו.‏
הוא גונב נשיקה. עכשיו אנו בים.‏

טיפת גשם שוברת גבו של האוקיינוס.‏
על היבשה פרפר מכה בכנפיו בתוך סופה
ובמרחק מאות קילומטרים, תקוותינו שקעו כך.‏

חסרי בושה: סדינים מוכתמי יין, גופו על לשונה,‏
לחם קודש שנדמה לשניהם כסוג של כנות.‏
בטן מדממת. ‏

אנשים זוחלים מהשערים כמו חרקים. שערינו נפתחים,‏
נאלצים להודות ברצוננו. תאוותם המהירה, עבדותינו.‏

הים מוצץ בסיפון, הירח מושך בגאות.‏
פיטמותיי מתקשות למרות שנסיכי מת,‏
מלכה המניקה זאבים. כך נבנתה רומא.‏

אמתלה לתרכובת

‏"ידע ענק הופך אותי לאל"‏
זעק אפולו, רבוע כתפיים, עירום, שיער נופל
על גבו. עכשיו אני בן 25, ודבר מחיי
לא מוכיח זאת.‏

כל חיי, בעשיית דברים במתינות, חיזרתי אחריה,‏
שקיצוניה נשכחו, שאגנה החבוט חסר הפנים ממלא אותי
עם ערגה ובושה.‏

אני שוכב בדשא כמו אדם שהיותו הופלה.‏