הערה וחצי על יופי

"Like Balthasar, we may regard as disastrous the separation of truth, virtue, and beauty. The ‎merit of this separation was that it dismissed false associations and glib analogies. but the ‎aesthetic had a strange power of attraction. When put aside, it does not rest until as myth, ‎eros, framework of thought or Hegelian kingdom of ideas it comes finally to dominate all the ‎rest, and to incorporate Christianity as a way to itself.‎

In Plato, as in greek thought generally, it was not found necessary to distinguish with any ‎insistence the beautiful, the true, and the good. Plato took the human beauty as the paradigm ‎of this value; a far reaching decision, because it made it much more difficult to protect the ‎beautiful person from being merely desired.‎"

- McKay Donghue, Adam's curse

לא ברור מדוע אנו מדברים על יופי אלא אם אין לנו משהו אחר לדבר עליו. מפתיע לשמוע התייחסויות לו בהקשרים ‏חשובים, כמו בטענתו של ויליאם אמפסון ש"הקושי האינטלקטואלי הראשי של ימינו הוא שאמונה באמיתות הופכת ‏את פעולתנו לבלתי אפשרית. שאיננו יכולים לחשוב ללא פיקצות וראבליות. אין להתייחס אליהן כאמיתות, אך יש ‏להתייחס אליהן ברצינות. זה הכרחי לנתח יופי, הכרחי לקבל אותו כפי שהוא, הכרחי להאמין שהיקום דטרמינסטי, הכרחי ‏להתנהג כאילו הוא לא". אני מסכים עם הטענות שאמפסון מעלה בנוגע בנוגע ליופי והנחיצות של פיקציות – שאר הטענות בהחלט ניתנות לערעור. ‏אך החלק המפתיע בכל זה הוא ששאלות על יופי עולות ביחד עם שאלות של אמת, אמונה, פיקציה, פעולה מוסרית ‏וטבע היקום. ‏איך זה קרה? אפשר להתחיל להסתקרן עם סדרת נקודות קצרות. מדוע עלינו להתייחס ליופיו של דבר יפה?‏

א.‏מפני שקיומו הוא אנלוגי – אך לא זהה – לטוב ולאמיתי אותו הוא פעם יצג.‏

ב.‏מאחר והסתכלות בדבר יפה מפתח בנו אינטואציות שאליהם לא מתייחסים כוחות אחרים בחיים – כבוד ‏לערכים, חופש, עצמאות, ניתוק עצמי. זוהי טענה של קאנט, ואני חושב שהיא נכונה ברובה, אך קשה להגן ‏עליה מפני פלישה של פורנוגרפים.‏

ג.‏מאחר שהתבוננות ביופי מעודד גישה מהורהרת, מעריכה וסובלנית ולפחות נוגדת תגובה אוטומטית ‏לתשוקות רעבתניות. זוהי סיבה הדומה לקאנטיאנית, אך היא מתייחסת לסט אחר של רגשות.‏

ד.‏מאחר ו"הערכת יופי באמנות או בטבע היא לא רק התרגיל הרוחני הפשוט ביותר, אלא גם כניסה ראויה ‏לחיים הטובים מאחר והיא מוותרת על העצמי לטובת ראיית האמיתי." זהו טיעונה של איריס מורדק. אני ‏תוהה למה הכוונה ב"רוחני" וב"חיים הטובים", אך הנקודה בנוגע לראיית האמת ונטישת העצמי מחזק את ‏טיעונה.‏
ה.‏מאחר ודבר יפה שומר על קיומו ואינו נתרע מניתוח אנליטי שהגל מייחס להבנה. "יופי, חסר כוח, שונא ‏הבנה מאחר ואינו יכול לבצע את תפקידה". אני חושב שכוותנו כאן הוא שיופי אינו יכול לעבור דה ‏קונסטרקציה, איננו יכול להפריד עצמו למרכיבים או לאפשר לצורתיו להפוך ל"חזקה של מודעות עצמית ‏טהורה". היפה מחזיק בסודו בכך שהוא מרשה לנו לראות שיש כזה. אינני רואה סיבה מדוע על היופי ‏לכרוע לפני הבנה. לכל אחד יש את דרכו שלו לפעול בעולם.

דיון בנושאי אמת, צדק ויופי יהיה בעייתי ואולי בלתי אפשרי, כמו שקבע אלסטייר מקנטייר ב"מעבר למדיה הטובה" ‏מאחר ואין שותפות של ערכים ואוצר המילים המוסרי שלנו הוא רק שרידים קרועים ממערכות ערכים שפסו מן ‏העולם. בינתיים, נהיה ספציפים: נניח שאנחנו מהלכים לאורך הלובר ומלמלים "יפה, יפהפה" או מילים דומות: אה, ‏נפלא, מופלא, מדהים . האם זה מיותר לעצור ליד ‏CALVARY‏ של ‏MANTENGE‏ ולשאול, "כן, אבל ‏מה כוונתך ביפה?"‏

נוכל לנסות לומר מספר דברים: הציור מרגש אותי. הוא מאיר את חיי. הוא מעורר בי דמיון לתשוקה, לא רעבתנית ‏אלא דמיונית. יפה לראות סבל שכזה מובא למופע וקומפוזיציה. הציור עוזר לי לדמיין את הרגשת הנצלב. היופי של ‏הציור נותן בי נחישות לחיים, מוות ותחייה מחודשת לסיפור פשוט על ישו ושני גנבים. הסתכלו בחייל הקרח, חוזר ‏לענייניו. הציור מראה את האימה בקומפוזיציה שאינה אפשרית במציאות, אלא רק באמנות. משהו כאן הובן.‏

כל אלו אינן הצהרות חסרות טעם, אך הן לא יובילו להבהרות. השיחה תאלץ לשאת טון אחר, נושא אחר המציע כי ‏מילים כמו "יפה" או "יפהפה" שייכות למבנה של גינונים חברתיים בלבד ואין לצפות מהם לפעול בשירות הקוגניציה או ‏הבהרה. הם רק מצביעים על כך ששיחה מתרחשת.‏

אנסה לתת הבהרה משל עצמי:יופי הוא ערך, שנתפס בהתגלמויות רחבות. אסתטיקה היא התיאוריה של אחת מההתגלמויות הללו.
אסתטיקה ותאורית היופי אינם זהים, מאחר שתאורית היופי יכולה להתרכז בעצמים והופעות, בעוד שאסתטיקה ‏דואגת לתפיסות ותופסיהן.אפשר לקרוא את תיאורו של טים אוברייאן מתוך ‏The things they carried‏ למציאת ‏הסבר לתופעה האסתטית: "האמיתות סותרות. ניתן לומר, לדוגמא, כי מלחמה היא איומה. אך מלחמה היא גם יופי, ‏על כל אימתה, אינך יכול שלא להשתאות אל מול ההדר הנורא של מאבק. אתה בוהה בכדורים עוקבים חותכים ‏בחושך כמו מלמלות אדומות מבריקות. אתה מתכופף במארב שירח פעיל וקריר עולה על עמק הלילה. אתה מעריץ ‏את הסימטריה של פלוגות בתנועה, הרמניות הקול והצורה ופרופורציה. זה לא יופי, בדיוק. זה מדהים. זה ממלא את ‏העין. זה פוקד עליה. אתה שונא את זה, כן, אך עיניך לא."‏

המונחים בהם אוברייאן משבח הם הסטנדרטים במסורת המרכזית של האסתטיקה: יופי, סמטריה, הרמוניה, צורה, ‏פרופורציה. "אתה שונא את זה אך עיניך לא". לא פלא שפרדריק ג'יימסון טוען כי "הויזואלי במהותו פורנוגרפי, ‏כלומר שתכליתו היא משיכה מרותקת חסרת מחשבה/תכלית"‏.

לכן מקום אחר יכול לספק תשובה טובה יותר. הערכה של יופי לבדו דורשת חוש פעיל של הכרת חסד, כבוד לדברים ‏בפני עצמם ולמטרתם. זהו לא מנהג תרבותי נפוץ אצלנו ועליו להגן על עצמו מכנגד רטוריקה אחרת, זו שדורשת ‏שהכל ישועבד לידי ישומים. קל לראות דוגמא לכך – מדעי הרוח תמיד נדרשים להיות ישומיים או להחשב למותרות ‏עליהם יכולה החברה לוותר. אז מהו הסטאטוס – כולל הסטאטוס הפוליטי – של היפה?
זהו שאלה חשובה באותה מידה ‏כמו הטיעון לתפיסת נכון ולטוב. אין לי נוסחא ברורה, אבל די ברור שהזמן שהיופי מייצג הוא העתיד, ושהערכתו מתחרשת ‏באמצעות פוליטיקה של תקווה וציפיה, רגש עולה מעבר לרגע הנתון. ‏

SPIRITS OF UTOPIA‏ של ארנסט בלוך ‏מספק מחשבה דומה לכך בטענתו שמוסיקה היא "אמנות אוטופית כלפי עצמה". בלוך מציע תוכנית אמנותית תחת ‏הקריטריון של "הארה אסתטית טהורה, הנשקלת במושגים הקטגורים המוחלטים: כיצד יכולים דברים להצטרך, ‏מבלי לחדול ולהתקיים". בדומה לו, סטנדל אומר כי יופי הוא "רק הבטחה של אושר" – הוא אפילו לא זה. אך זהו ‏סמל של אושר, לא הבטחה אלא רמז להזדמנות. הקריטריון מפורט ב"עקרון התקווה", היכן שיופי ונשגב מייצגים ‏קיום לאובייקטים "שעדיין לא מתקיימים". מעצם הגדרתו, אין מקום כזה, ומימוש תלוי בכוחות המשותפים של ‏תקווה, תשוקה ודמיון. ב"כתב הגנה על שירה" שלי חוזה את בלוך כשהוא מדבר על משוררים כמראות של צללים ‏ענקים בהם העתיד נוסך על ההווה.
‏
הסיבה המיידית לדבר על יופי היא התקווה להצילו מהחיבוק השכיר של טלוויזיה ופרסום. זוהי תקווה חלושה, ‏מאחר שבעלי כלים אלו עושים את כספם מהקישור שבין בריאות, יופי, חיות וסקס. הם אינם מעוניינים בתיאוריה על ‏יופי, אלא אם תיאוריה כזו תוכיח את הצורך בקישור שהם עושים. אין סימן לכך. לכן תיאוריה של יופי תמצא את ‏מקומה בקרב אנשים שרוצים להוסיף לקריאתם "יפה, יפה" על ידי נתינה של הקשר מחשבתי ודיבורי. זוהי מטרה ראויה, אם ‏רק על מנת להוסיף לפעמים שבהם אנו יודעים על מה אנחנו מדברים.‏

————————————————————————-
ראוי לציטוט: "‎רבים טוענים שהזוהר הצפוני משמיע קול, רשרוש עמום שכזה או "רעש חורק ושורק, כמו נפנוף של גדל ‏גדול בגל חדש של רוח".וחלק מהאסקימואים אומרים ש"האורות" מגיבים לשריקה עדינה ומתקרבים. הם מעלים ‏בנו בקלות רגשות של יראת כבוד ורכות.‏‎ ‎אבל האפקט המרשים ביותר שלהם הוא בכך שהם מושכים את הצופה ‏מעלה ומחוץ לעצמו, ומאחר והם זורקים את השמיים למימד שלישי, בקנה מידה עצום ובדרך כל כך יפהפיה, ‏שהם גורמים לכך שרחמים עצמיים הם בלתי אפשריים. ‏‎“

על נישואים

בחברה המודרנית יש נטיה גוברת לבנות נישואים כסוג של חוזה. ניתן לראות זאת בבירור בחוזה טרום-נישואים. הסכם שכזה הופך את ‏הנישואים להכנה לגירושים, חוזה בין שני אנשים לניצול הדדי קצר-טווח. הראיה החוזית של הנישואים מבולבלת מבסיסה. נישואים ‏מוקפים באיסור מוסרים, חוקים ודתיים דווקא בגלל שאינם חוזה, אלא שבועה. שבועה איננה באה כתנאי, ואינה יכולה להמחק. היא ‏‏"לנצח". ובשבועה, אתה ממקם עצמך מחוץ לזמן ושינוי, במצב של איחוד רוחני, המתרגם אומנם לפעולות בכאן ועכשיו, אבל תמיד ‏בדרך מסוימת, ימצא מעבר לעולם של דברים משתנים. העובדה שאנו יכולים להשבע היא מהפלאים הגדולים של החופש האנושי; ‏כשאנו מפסיקים להשבע, חיינו קטנים – אין איזו מחויבות עמידה "לנצח", אין נסיון לחצות את הגבול שבין העצמי ולאחר. לעומת ‏זאת,לחוזים יש תנאים, והם מסתיימים כאשר התנאים מולאו או כשאחד הצדדים מפר את התנאים. חוזים אלו כובלים אותנו לעולם ‏הזמני, יחד עם הארעיות של תאבון אנושי. לרדד נישואים אל חוזה הופך את הברית לקשר של אינטרסים, ומצמיד את הקשר הארוטי ‏לטריוויאלי, ומסכן את הרגשות בהם תלויים בטחון ילדיכם. ‏

כדי להבהיר את הסכנה בכך, יש להתעכב לפסקה על הגדרת הטריוואליזיציה המינית, בנקודתה הקיצונית ביותר, הסטייה המינית. סטיה ‏מינית היא בבסיסה נרקיסיסטית, לרוב סוליפסיסטית. סטיה היא ניתוק הדחף המיני מהתכוונותו האישית, ויצירתו מחדש במקום ‏אימפורסונלי, גופני לחלוטין. הכישלון, החלקי או המלא, לזהות בתשוקה את הקיום האישי של האחר הוא עלבון, לאחר ולעצמי. מעבר ‏לכך, בגירושים אלו של המהלך המיני מן הדאגה והנשיאה באחריות לאחר, אנו מסירים מן הספרת היחסים האישים את הכוח העיקרי ‏הגורם לנו להתאחד עם אחרים, לקבל אותם ולהתפשר בחיינו למען. במילים אחרות, אנו מסירים את התנועה המוסרית במהלך סקס, ‏תנועה מוסרית שנמצאת בכל שאר חיינו, וממקמים את האקט המיני בספרה ריקה מהשלכות אחרות הנוגעות לחיים, ספרה של עונג ‏סקרני, בו הגוף הוא גם השולט וגם המגונה.
לפיכך, סטיה מכינה ‏לחיים בהם הסיפוק מנותק מאי אלו תנאים של הגשמה עצמית ותועה מאובייקט לאובייקט ללא נטיה ברורה לבחור באחד, נרדף בו ‏באמת על ידי תחושה של השליטה הברורה של הגוף עליו. ‏

נישואים, לעומת זאת, בצורתם האידיאלית, הם עידוד ציבורי של התשוקה המפרידה אוהבים מסביבתם. זוהי קבלה ציבורית של ‏פרטיותם האקסקלוסיבית. בכניסה לנישואים אתם לא רק מחליפים הבטחות אלא גם עוברים אל תוך מצב שאינו נוצר על ידיכם, ומכיל ‏משקעים בלתי נדלים של נסיונות קודמים של אינטימיות. נישואים, כמו כל מוסד ראוי, הם גם מסורת – נסיון, העובר מדור לדור אשר ‏עיצב את עצמו במהלך השנים אל תוך הטבע האנושי. הם מגיעים עם סיפור: האספקטים הקומיים והטרגיים שלהם הינם חלק מוכר ‏מהתרבות הפופולרית, יחד עם הכבוד וההבנה של אחרים מחוץ לנישואים. מעבר לכך, הנישואים מתרגמים עצמם לצורות חוקיות, ‏ויוצרים זכויות חוקית הנובעות מהמחויבות הרבות והשונות העולות מקרבה משפחתית.‏

טקס הנישואים, אם כך, הוא אחד מהטקסים החשובים ביותר בחוויה האנושית, וכזה שמסמן מעבר ממצב אחד של קיום לאחר. ברגעים ‏כאלו, אדם מעומת עם שבירות ותלות. כמו ברגעים של מוות ולידה, הוא מוקף יראה. הרגשה זו היא זיהוי הקדוש: של הפלישה של ‏הקדוש אל העולם האנושי של מחויבות שאינה יכולה להיווצר על ידי בחירה, ולפי כך נדרשת ממנה משמעות טרנסנדנטלית. הקדוש ‏הוא ה"סובייקטיביות של האוביקט" – מחוץ לאובייקטיביות החירשת של העולם המקיף אותי עולה קול המכווין אותי להצטרף למקום ‏הנשמר למעני. בנישואים אנו "בוחרים" במחויבות אשר הקדימה את בחירתנו, אשר ממוקמת בספקטרום הגדול ביותר האפשרי – לפי ‏כך נישואים הם ברית קדושה.‏ אבל נישואים לא נוצרים בואקום. "סדר חברתי ספונטני" הוא אשליה שנוצרה על ידי אנתרופולוגים והאגדות של אדם סמית והנריך וון הייק. ה"יד הנעלמה" שמכוונת את היותנו הקולקטיבית איננה התוצר הפתאומי של שיתוף פעולה אנושי, אלא הנגזרת העדינה של מאות על גבי מאות של בניית חברה ומוסדות. אהבה אירוטית היא כמו רכוש פרטיבמובנים רבים: בקרבה לעצמי, בבלעדיות ובמימד החדש של חופש הנפתח לאלו שקשורים אליהם. אבל כמו רכוש פרטי, היא איננה מתנת הטבע: שניהם תוצר של המוסדות שמתחזקים אותם, ושניהם מקנים את תועלתם, לא כזכויות, אלא כפריוולגיות והישגים. אם אנו רוצים לשמר משהו משניהם, אסור לנו להשאיר את עתידם בידי "סדר חברתי ספונטני" של הניאושמרנים. עלינו לשמר את המוסדות השומרים עליהם

על מנת להבין את המשמעות הפוליטית המלאה של מחויבות הנישואים, נחוץ להפריד בין טקס הנישואים לבין המוסד שנוצר על ידי ‏הטקס. הראשון הוא ניסיון ליצור, בדרך ציבורית ונהירה, את החוויה של שבועה קדושה. כאן, נישואים מיוצגים כנקודת מעבר – נקודה ‏שט.ס אליוט כתב עליה "‏
To apprehend the point of intersection of the timeless with time is an occupation for the saint‏". נקודה זו של ‏הצטלבות בין הנצח לזמני היא מהסמנים הברורים ביותר של הנישואים, נישואים השואפים לטקס ציבורי המתעד את הדאגה לקדושה על ‏ידי הפיכתם לעניין ציבורי. ‏

מוסד הנישואים, לעומת זאת, מכיל משמעויות נוספת מעבר לטקס בו הוא מתחיל. נישואים הם מציאות מוסרית וחוקית, הלוקחת את ‏משמעותה משתי שורות בסיסיות של אהבה אנושית: אהבה ארוטית, ואהבה בין הורה לילד. לכל אהבה שכזו שונה באינטנסיביות שלה ‏מן השניה, גם מן הבטחון של היום יום לבין תשוקה בשרית. אך שניהם דורשים הכרה, לא רק מאלו האוהבים, אלא גם מסביבתם, ‏העלולה לאיים עליהם בשל הפריבילגיות הלא-הוגנות שכל אהבה מכילה בתוכה. משמעות הפעולה האינדיבידואלית בתוך נישואים ‏מוצאת עצמה לא בתשוקה הפרטית שהציתה אותה אלא במנהג הציבורי הנותן לה צורה. מכאן שאפילו במדינה חילונית, לשבועת ‏הנישואים יש משמעות טרנסנדנטלית – משמעות שאינה יכולה להסתכם במונחי חוזה או הסכם. שבועת הנישואים אינה נוצרת בין בני ‏הזוג, אלא נכפת על ידי המוסד, השואף לתרגם לצורה מובנת את המחויבויות החדשות אשר בני הזוג נוטלים. האיום הגדול ליותר ‏למוסד הנישואים הוא "אידיאולוגית החוזה": ההשקפה שאדם אינו מחויב לתנאים להם לא הסכים. לדוגמא, אדם הניצב אל מול אישתו ‏החולה, יכול להצדיק גירושים בטוענה שזוהי התרחשות אותה לא צפה. ברור שאדם מתחייב לדאגה לחייו של האחר בנישואים, אבל ‏התחייבות זו אינה יכולה להסתכם בהבטחה, כיוון שתנאיה אינם יכולים להצפות מראש, גם לא חובותיה. המעבר מתשוקה פרטית אל ‏תוך מוסד ציבורי הוא זה הנותן תוכן ל"שבועה" של אהבה ארוטית. ליצור נישואים כחוזה אישי, עם תנאים והסתייגויות, הוא למעשה, ‏לבטל אותם. העולם של "בגירים", עולם אשר נוצר בתיאום עם ה"חוזה החברתי" של המצפון הליברלי הנאור, הוא, בנקודה זו, עולם ‏פושר מדי לאהבה.‏

אפשר לומר כי המחויבות שנגזרות מאהבה הן פרטיות, ולכן אינן צריכות מוסד ציבורי כדי להגן עליהן. אבל טענה כזו חוטאת בהבנת דמותה של חברה. היא מניחה כי יחסים בחברה יכולים להחזיק מעצמם, מבלי המורכבות של העולם החיצון. ואם אנו מפתחים את היכולת להשבע באהבה, זה בין השאר בגלל שאנו רואים עצמנו משתקפים בחברה הצופה בנו, וכאובייקטים נשפטים שלא מקבלים יחס מועדף בשל מי שהם, לוקחים את מה שהחיים נותנים להם. הנישואים, בצורה מסוימת, מורים לתת לנשואים חלל פרטי והלגיטימיות הדרושה לו. החלוקה בין הציבורי לפרטי יוצרת את הפרטי, על ידי יצירת החלל אליו אחרים לא יכולים להכנס. בצורה כזו, הנישואים יכולים להרגיע את החרדה הדיאלקטית של האוהבים, שרוצים להיות בטוחים תמיד בהיותם אהובים, אך לא יכולים לדרוש זאת. נישואים ממלאים את השתיקה הזו בתשובה – שתיקה כהסכמה.

ללעוס את זה

לילה מפלצתי, כנף עצומה של חוסר משקל,‏
הכוכבים האלו
מחורצים בסדקים בין אפלה ואפלה,‏
נידחים, קהים ברעש של תמיד.‏

אוהל מתנפנף, מישורים חולפים.‏
קדם שינה הוא שומר בקר בו מחשבה
נתפסה בטלפיה
כאן ולא כאן. כמה הרבה
אני רוצה שלא להיות מבודד -‏
על חשכה מאובקת-לענה,‏
היכן שגבולות נופלים ובזים חזרה
בגלים מחליאים. משהו כמו ערגה
עושה גלגל קתרין מתחת לחזי,‏
ברשימה מנומנמת של עצירות כוזבות:‏
אוכף, טרויה והיכן שכלבי ערבה הם כוהנים עצבנים בתפילה על רגליהם, מודדים אותנו מהצד.‏
טבועים בכחול בוהק אנו צופים בצלליות משתלטות על מסך עמום אוהל,‏
טפרים מגרדים בעסק דמוי זמזום וכל הרעש הזה
הוא ברכת אם ממולמלת להרדמותינו
הקודחת לשינה בה גופינו הופך ברית
ומחליף חום באדמה.‏

respectable upwardly mobile

The night against sheets, imprinting passion
Black and fresh, our moist, carnal testament,
The word made flesh again, again, each kiss-
A pact with damnation, beatific vice.
We joined, sweating, wet prayers whetting our lips.
Now you leaf through letters swearing
Interposition, nullification,
and chop your hair.
Unsaved, I tremble in paroxysms
Of ant, dreaming your plum breast, your rum lips.
Ah, desert. Nature’s loud with longing.
Let beauty blaze, let’s publish our love in uncensored verse,
Incant the song of songs, lips reading lips,
And never stop our pressing ‘til we hear
The whole creation groaning with our love.

Untitled

Awash, we swilled Nova Scotian pear wine-‎
Pain’s corruptible assassination-‎
While rain erupted, interrupting panes.‎
Our kisses flailed against our wine-chilled lips.‎

Raptured in bed, we heard rain whine and hail
Dark, spectacular ejaculations,‎

Sensationally ugly murmuring-‎
Murderous, pierced, we sank like injured ships.

It's the New

Awakening early, another morning,
After a night splurged aways in phrases,
Her wild hands scratching her arm restlessly,
Or swatting over such Pre-Raphaelite skin,
In soft Italian, doucement, of saying,
While stars insisted I was forgetting
That instructive dream of desire,
All the time wanting, undiscovering
(for how much longer?), how to escalate
From conjecture to actual joy.

חמאת בוטנים וויסקי

חמאת בוטנים וויסקי באור זיוף הערביים.‏
תל אביב, עיר מתוקה. אפלה, אלוהים יודע, אבל מתוקה. לפעמים.‏
לא היינו נפלאים הערב? כשקימסט עשה תנועות שכיוונו את הטרבל הצולע המתגלגל הזה
ואני אחזתי אותך מאחור בידיים וחשבתי שהלב נשפך. ואת, שרה נמוך. וזה פשוט, אני מרגיש את הרומנס של ‏אישה שאוהבת בפעם הראשונה – זה מתפרץ בפי.‏
אנחנו כאן עכשיו, על המדרכה ליד, נשענים לכיוון האחר, עייפים מדי הביתה.‏
אבל אל, אל תגידי מילה, אל תתחילי להסביר.‏
הם לא יבינו, לא יכולים, לא עכשיו או בעוד שנים, כמה טובים, כמה מופלאים היינו באותו
לילה ביחד.‏

לא סביר

לא סביר, אבל אפשרי
שמישהו ינסה לדבר אליך, יגיד עץ
ויתכוון לעץ שלך, ערבה בוכייה, ליום
בו התחבאת תחת חצאיתה החיוורת
כקולות מבוגרים בריצת שדה בוקר בך.‏
יאמר דובדבנים ויתכוון לצבע הפסנתר
של האישה הראשונה שאהבת, לילות אוגוסט
במדרגות בניין.‏
או אולי מישהי תלחש זמן ותתכוון לשעון הכסוף
של אביך, הרצועה המתקפלת סביב היד והבושם שלו:‏
כפפות ילדים, קליפות תפוזים ואבק
ששכב בפולקסווגן הישנה.‏

מגונה קצת

כל הקשר למוות הוא מגונה קצת – ‏
שלא בניגוד למגע עם גופך
בנקודה בה העתיד תופס בחום וההווה
שוקע כיתום.‏
את מבינה שאת תקועה ודבר לא יאגף, לשניה,‏
הסחה דעת בשלמות,‏
ואם נהיה כנים עד אימה, את רק זוכרת ‏
רגעים מוארים בכהות של חייים קודמים אותם המסת
עד שכל מה שנשאר נחתך כקציצה – וזה בסדר. אחרי זמן מסוים,‏
ישאר אותו שריד חמוץ של העבר, עם משהו מוחשי בו: ירך, ברך, אף
שמתקמט לנשיקה, שורת נמשים בקושי נראית תחת שכבות איפור.‏
עיוורת לאורח השלדי לידך, לא מצליחה להבין את האמגושים.‏

צלילים המוכרים לדנטה מובילים אותך בכפפות לבנות.‏
נשמתך כבר מושכרת לשניים, במראה הדוחה של מכנסיים עכברושיות, ובטן נוזלת.‏
ושם, בגורל שכזה, במנהרה מוארת להפליא,‏
שואפת לאיזו מטרה בלתי מובנת, את פוגשת באימה את שינייך המוגפות,‏
שאינן מסבירות מה היה לך באמת חשוב: שאהבתך היה מגוחכת וחסרת פחד והיה בה
איזה נאום בגרונך.‏

טרויה

תפוח הזהב מתגלגל
לחזית, שם למטרה את פריס, מוכה יופי.‏
אדם חלש בוחר בטעות.‏

הבזק אש: עיני ינשוף בעץ הזית.‏
היא מרגישה במבטו, בלחץ של ידו.‏
הוא גונב נשיקה. עכשיו אנו בים.‏

טיפת גשם שוברת גבו של האוקיינוס.‏
על היבשה פרפר מכה בכנפיו בתוך סופה
ובמרחק מאות קילומטרים, תקוותינו שקעו כך.‏

חסרי בושה: סדינים מוכתמי יין, גופו על לשונה,‏
לחם קודש שנדמה לשניהם כסוג של כנות.‏
בטן מדממת. ‏

אנשים זוחלים מהשערים כמו חרקים. שערינו נפתחים,‏
נאלצים להודות ברצוננו. תאוותם המהירה, עבדותינו.‏

הים מוצץ בסיפון, הירח מושך בגאות.‏
פיטמותיי מתקשות למרות שנסיכי מת,‏
מלכה המניקה זאבים. כך נבנתה רומא.‏

תשואות מתרחקות

התפשטתי, במשך זמן ארוך פשוט שכבתי שם נע. דרך ארובת הגרון הגיעו קולות. סבל לא יחסי. אין תחושת ‏קהילה בסבל. תמיכה נפשית לבעיות פיזיות. זה לא יחסי, נכון? אני לא יכול להיות הראשון שהבחין בזה. מי ‏שאמר את זה ראשון – מה עוד הוא אמר?‏
דבר לא קרה, ועדיין, זה קרה. החזקתי את ידה. החזקתי את כתפה. ליטפתי את צווארה עם האצבעות כדי שתישן. ‏יש דברים שכלבים לא יכולים לעשות. שכבתי לצידה כסלסלת כלב חמה. תחת גג של גשם שבא לאוזניי כמו ‏תשואות מתרחקות. או אלוהים, חשבתי בפחד, החיים האלה יכולים באמת להפוך לרציניים. קח אותן כשהן ‏בוכות. תתקרב אליהן כשהן בוכות. הן חלושות וגרמיות ולא יכולות להשאיר אותך בחוץ.‏

לוליטה – כמה הערות בקריאות חוזרות

לוליטה. כמו זיעת התאווה והאשמה, זיעת המוות מטפטפת בלוליטה. אני תוהה כמה קוראים מסיימים את הרומן מבלי להבין, שגיבורתו מתה ‏כבר בהתחלתו. ההספד הקצר מוחבא היטב בהקדמת "העורך", באופן נונשלנטי, עיתון-בית-ספרי:‏
‏" מונה דהל היא סטודנטית בפאריס. 'ריטה' התחתנה לאחרונה עם בעל מלון בפלורידה. הגברת 'ריצ'ארד פ. שילר' מתה כאשר ילדה פג, ‏בחג המולד של 1952, ב"גריי סטאר", מושבה מרוחקת בצפון המערב. 'ויויאן דראקבלום' כתבה ביוגרפיה…"‏

ואז, הספר מתחיל שוב. אהבת ילדותו של הומברט, אנבל, מתה בגיל 13 (טיפוס), אישתו הראשונה מתה גם היא (גם היא בלידה), וכך ‏גם אישתו השניה שרלוט ("תאונה רעה"). גם חברתה, ג'ין פארלו מסיימת את חייה ברומן בגיל 33 (סרטן), וצ'רלי הולמס, מאהבה ‏הצעיר של לוליטה (קוריאה) וקלייר קווליטי, מאהבה הזקן של לוליטה. ואז הומברט מת (התקף לב). ואז לוליטה. וגם בתה. ‏

במובן מסוים לוליטה עצומה מדי לקוראיה, הטקסט דחוס ומשתולל לכל עבר מכדי שנבין אותו. ועדיין, זה עובד – לפחות ברמת הנשגב. אני אנסה להראות מהו לדעתי, ליבו הזועם והמנוער של ‏הרומן, רומן שהוא כל כולו כסערת פרותרומבין, הרמות ונענועים.‏

קודם, כדאי לבחון מה בדיוק קורה בלוליטה: מוסרית. כמה רע כל זה – על הנייר, בכל אופן?‏
למרות שהוא מרחיק עצמו בגאוותנות מהעולם של " זימה בצריפוני פחם וסמטאות מלוכלכות", עולם של מטורפים מתנשפים ושוטרים מריירים, ‏הומברט הומברט הוא ללא ספק פרדיגמה של סוטה-מין. הוא מפגין אכזריות קלאסית, יכולת מרמה ללא מצמוץ ומעל הכל, תשומת לב מדהימה לפרטים. הוא דואג להחנות ‏את הרכב בשער בית הספר ומחייב את לוליטה לגפפו כאשר הילדים יוצאים משיעוריהם, תוך כדי תיאור מפורט של הפנטזיות של כל מה שאינו לוליטה, בבית הספר. 65 סנט מבטיחים לו גיפוף נוסף בכיתה, כאשר ‏הומברט "מעריץ" את בת כיתתה. מחירי מציצה מאמירים לשיא של ארבעה דולרים לפני שהומברט מקצץ במחיר בכך שהוא גורם לה "להרוויח את לחמה ולהשיג את האישור להשתתף בתיאטרון." מצד שני הוא יורד ללוליטה, בתו החורגת כאשר היא נופלת למשכב עם ‏חום: "לא יכולתי לעמוד בתענוג החום שלה – למרות שזו הייתה לוליטה נרפת במיוחד שנאנחה, השתעלה ורעדה בזרועותיי."‏

הומברט היה כנראה, סוג של סאדיסט בורגני לאשתו הראשונה ואלרי. הוא פנטז על 'לסטור את שדיה ממערכם" או "לשים מגפי ההרים ‏בבעיטה רצה אליה", אך במציאות הגביל את עצמו ל"עיקום פרק כף היד (עליה היא נפלה מאופניים בילדותה)". פרק כף היד המוחלש ‏הוא טוב, הוא בדיוק זה: סדיסטים יודעים למצוא את נקודות התורפה. הומברט מכה את לוליטה פעם אחת בלבד, "מכת גב יד עצומה", בזמן ‏קנאת אהבים.
בכל זמן אחר, הוא מפעיל אותה בשוחד ואיומים – שלושה עיקריים: המוסד לעבריינים, בית היתומים והשעמום הפרברי: ‏‏"בפשטות, אם נתגלה, יקחו אותך לאבחון ואשפוז, מחמדתי. את תשכני, לוליטה שלי, תשכון עם שלושים ותשעה מסוממים בחדר מלוכלך, ‏תחת השגחת אם-בית נוראית. זה המצב, זוהי הבחירה."‏

ועניין הרצח. הומברט אכן רוצח. הוא רוצח את יריבו, קלייר קווילטי. למרות הקומדיה האיומה שהוא מגלם, ולמרות קיומו הנקלה של קווליטי כאדם ‏וככותב, המעשה לא מאבד מצבעיו המוסריים. קלוויטי הוא, אחרי הכל, אחיו של הומברט. חולק סודו. האין טעמם בנשים ומשחקי ‏מילים זהה? האין קולם זהה? "הפל את האקדח, הוא אומר להומברט, הרי רק תפצע אותי נוראית ואז תרקב בכלא כשאני אתאושש בסביבה ‏טרופית".
קווילטי הוא ליצן חסר לב, אחד מהפורנוגרפים של המציאות. מותו של קווליטי אינו טרגי. גם לא גורלו של הומברט. גם לא ‏‏"לוליטה". אבל לוליטה, הדמות, טרגית, על כל מרווחה המצומצם שמוצג בספר.
אם טרגדיה היא תהייה על אנרגיה מסוכלת ואפשרויות מסוכלות, אז ‏לוליטה היא אכן טרגית – טרגית במלואה. והתעלומה נשארת. איך הצליח נאבוקוב להשחיל את סיפורה למשהו מצחיק עד למבוכה, כל ‏כך מלא השראה, כה מלא חיים?‏

אולי כך: ספרות, כפי שכבר אמרו, איננה החיים. היא בוודאי לא החיים הציבורים. אין כאן עניין של 'מורליות הכותבים'. זה בונוס נחמד לדעת ‏שנאבוקוב היה אדם נדיב. כל הפראפנליה הביוגרפית שהצטברה בעשרות השנים האחרונות בהחלט מצביעה על כך. למעשה, כך מה שכתב מצביע על כך.
בתור מבקר, נאבוקוב ‏היה יותר מסתם רגיש כלפי אכזריות ספרותית. אלו מאיתנו שעברו בדרכינו דרך 'דון קישוט' התרגלו ל "הלמות הנצחיות" (מכות, כן?) ‏שניתנות ומחולקות לגיבור הספר. נאבוקוב, לעומת זאת, בהרצאותיו על דון קישוט, בקושי מסוגל לחשוב על האוטומטיות המכנית של ‏‏'ספר אכזר וגס זה':‏
‏"נראה שהכותב תכנן את זה: בוא איתי, קורא גס, שנהנה לראות כלב מנופח ונבעט ממקום למקום כמו כדורגל. קוראים שנהנים, נגיד, ‏בדרך בחזרה מהכנסייה ביום ראשון, לרגום באבנים את הנוכל השכונתי. אני מקווה שתהנו ממה שיש לי להציע."‏
ואז לוליטה."לוליטה" הוא ספר אכזרי על אכזריות. אין ספק, נאבוקוב גם היה חתן פרס האכזריות. מהרמן הרמן ב"יאוש" דרך רקס ומרגוט ב"צחוק בחשכה", עד הומברט ב"לוליטה" – ‏נאבוקוב הבין אכזריות. הוא היה בקיא בדרכיה ובאינטונציות המיוחדות שלה – כך באותו מקצב מתוך "צחוק בחשכה", בו לאחר ‏המיקום הנחמד של "במיומנות", שאר המשפט מתמוטט אל תוך אכזריות היום יום:.‏
‏"אתה רשאי לנשקני" היא מיררה, "אבל לא כך, בבקשה". הצעיר משך בכתפיו… היא חזרה הביתה ברגל. אוטו [אחיה המבוגר] שראה ‏אותה יוצאת, הכה בצווארה עם אגרופו ואז החל לבעוט בה במיומנות, כך שהיא נפלה ופצעה עצמה על המכונת תפירה."‏

כך גם בלוליטה. הומברט אכזר מאוד ללוליטה, למרות הפרוזה, צריך להזכיר שמדובר באונס חוזר ונשנה במשך שנתיים של מתבגרת על ידי אביה החורג. כך גם בחוקיו של כניעתה, ובכוונתו הנאנחת להפטר ממנה לאחר שהאופטימום שלה ‏יעבור, ובהבחנותיו האנינות על סימני בלאי אצל 'מאהבתו המזדקנת'. אך המקום בו הומברט אכזרי ביותר הוא בשימושו בלוליטה למשחקי השנינות ‏ומשחקי הפרוזה שלו, בכך שהוא הפך את דולי הנאנסת למילה שמציינת תשוקה אסורה אך מפתה, לנצחון הספרות על המוסריות, על המציאות. אבל גם לרומן יש מה להגיד. מבחינה מוסרית, כל כולו ריקושטים וריבואנדים, כך שנאבוקוב אכזר להומברט אף יותר – אכזריות רמה. ‏כולנו חולקים את צחקוק המספר כשהוא מתחיל את פרק השוחד המיני במילים אלו: "אני עכשיו נאלץ לתעד צניחה ברורה במוסריות ‏אצל לוליטה". אך הצחקוק קופא כשאנו ניצבים מול המצבור המוסרי שהוא הומברט, מתחת לגבתו הקשתית. מפתה ובלתי נסלח. עניין ‏הריבאונדים. זה מסובך, ומטריד. ועדיין, כך זה עובד.‏

לוליטה עצמה הפכה לכזו חתיכה אנתולוגית עד שאפילו בנות 17 שמנסות להראות מתוחכמות מציבות אותה ברשימת היצירות האהובות עליהן, ביחד עם נייק דרייק. אפילו לא-קוראים של הרומן יכולים לעצום את עיניהם ולראות אותה במגרש הטניס ‏או בריכת השחיה. אנו נוטים לשכוח שיצירה מעוורת זו היא בדיוק זו: יצירה, ויצירתו של הומברט הומברט. לאורך כל הרומן אנו מסתמכים רק על ‏הומברט. ומה שלא נגיד על הומברט, אפילו לא אמו הייתה טוענת שבנה נוהג לחשוף את כל הקלפים. הוא מספר מהימן במובן הצר, ‏אך הומברט אינו מהימן בכל מובן אחר, ואנו צריכים לזכור שנאבוקוב כתב פיקציות שלמות – אש חיוורת, העין, יאוש – בהם למספר לא ‏היה מושג מה בכלל קורה. לוליטה, אני חושב, בודדה ועוותה על ידי הסלבריטאיות ‏
לוליטה בעיניי הומברט.

מה גורם לאנשים לצחוק? לא רק אירוניה ולעליזות. האמירה שצחוק מגרש רצינות היא תפיסה מוטעת נפוצה. אנשים צוחקים, כנראה, ‏להביע אנחה, כעס, סטואיות, היסטריה, מבוכה, גועל ואכזריות. לוליטה היא אולי הרומן המצחיק ביותר שקראתי בגלל שהיא מאפשר ‏לצחוק את כל מרחב הפעולה שלו. אנו שומעים את קצהו המאפיין כשהומברט משתמש ב"מחמדתו" למשחקי שנינה לפרוזה: זהו הצחוק ‏שאנו שומעים (לא לעיתים קרובות מדי, אני מקווה) כשאנו מגלים את השלמות המוחלטת של הלכלוך המוסרי שלנו בקריאה. לכלוך ‏היא מילה בולטת בחסרונה בסיפורו של הומברט. אזכורה היחיד בא בסוגריים ב"צייד המכושף", כשהוא מרגיש שעניין כדורי השינה ‏הוא "עסק די מלוכלך". ‏
הומברט, עם "הגבות הקשתיות העבות" בחר את קורבנו היטב. לוליטה הייתה זו לה הוקדשה כל פרסומת: "הסוביקט והאובייקט של כל ‏פוסטר רע"‏

כשאנחנו נתקלים במשהו חכם, שנון או מצחיק, או משהו נחוץ בהכרחיות לכל, קוראים מנוסים מסמנים סימן אנכי עם עפרון הספר ‏שלהם. לפי זה, ה—לה המושלמת חרוצה בסימנים ורטיקלים הרצים לאורך כל רווח. זה לא ממש עובד ככה, ובגלל שנובלה היא דבר ‏נזיל ומשנה את צורתה במהלך השנים. קראתי את לוליטה חמש או שש פעמים, ולא תמיד באותה גרסא, אבל הרווחים של הגרסא ‏האנגלית הראשונה של לוליטה מלאים בטיקים, שאלות, סימני קריאה ושורות שהופכות לכפולות ומשולשות. הערות העיפרון האלו, אני רואה ‏‏, יוצרות מעין סיכום סוריאליסטי משל עצמן:‏
‏"אבל אתה לא יכול…עלבון קבוע…אוזן…תחפושת…משחק עם דוסטויבקי…אהבה ממשיכה..טוב,טוב מאוד…עין נוסעת…ערפד שוב…או ‏שיט…פלובר…כן..כאן היא לוליטה…האופנים…דולי המסכנה…די משוגע….עכשיו לבד….בוכה על נעל…לאורך כל הדרך!…הכל מת…חוויה נוראית…"‏

ברור, אלו לא הערות של חוקר, ואין הן מובילות לעבר הבנה או השלמה. הן אנחות הפתעה חוזרות ומתחדשות. אני אקרא את הרומן ‏עוד הרבה פעמים. ונגמר לי המקום הלבן.‏

נתרחש תמיד

אהבה תמיד רעבה לצידוקיה. הדבר הפשוט ביותר להגיד על האהבה הזו הוא שהיא גרמה לי להרגיש נוח. היא ‏יצרה איזון פרטי של הטבע, תחושה שדברים מסודרים נכון, או כמעט טובים.‏
הם עצמם וגם מעבר לזה. מהבחינה הזו אפשר לומר כי האהבה הזו הייתה אקולוגית, שהפכה אותי לאחד עם ‏היקום. מאחר וניסיונותיי שלי בחיים הסתיימו בדרך כלל בצורות עקיפות כפרודיות על רעב, צער או גלות, היה ‏מרענן לגלות את המעגל המשולם האישה הזו יצרה, בו המציאות גברה על כישרונו של המתבונן לרדוקציה ‏במשמעות ובגודל של כל פעולה אותה עשה.‏

ועד היא באה והלכה, כבר הפכת לסוג של בחור. האהובות הקודמות התחתנו עם הבחורים מדלת ליד ואתה ‏שכחת למה היית עצוב וחרמן כל כך, והלשון התקשתה. וזו? לבשה חצאית חסרת חזייה וכובע קש, כדי לזרז את ‏הקיץ. משאירה לסתות בקומת הקרקע.‏

אבל נתחיל בקודמת. בסוף ליטפה את הקירות במבוכה. שירה, אתה קורא לה. שירה הופתעה שכך נמצא גופה, ‏מתבלט בעירום, במימדיו, אך לא בפרטיו.‏
ראיתי את זה בקלות, כלומר, שכבתי עליה וראיתי את זה אחרי שכיביתי את האור. מתוך כל זמן כזה, אתה זוכר ‏נקודות עירום מסוימות.

עם שירה, הנקודות היו השדיים והבטן. ציצי ובטן. כמעט פרודות אחת מהשנייה. הציצי והבטן שכבו כזוג גבעות ‏אוכף עצלות, לבנות, טרום התפתחותיות. וכשהציצי והבטן נראים כמו שארי שומן תינוקות, הבנתי שלא הייתי ‏צריך לסגור את האור. או לסדר את החדר. או להעמיד אותו. אם אי פעם דמיינתי וגמרתי לדמות את לוליטה, ‏היא לא הייתה הבת 26 בהתפתחות מעוכבת שרצונה העיקרי בעולם מאנשים שהם לא-היא-בעולם הוא שיעזרו ‏לה לגמור. הו שירה, את דקדנס. ואתה רוצה להכניס קצת קצב לעיוות הזה, קצת, שילווה ברוך בחמלה, אבל גם ‏להפוך את הסקס לתל אביבי, ויזלטרי, נשוך שדים קטנים על מזרנים של סטודנטים. וכך, אני תופס אותה אל ‏מעליי, בישבן האורבני הממושש, וכן, שם היא נזכרת שהיא אוהבת שאני מכתיב את הקצב. אני אוהב את האינטרנט ‏המהיר שלי.‏

כמה גדול המצב הזה בפוטנציאל שלו, בין אם אני כותב או מכתיב, אני כמעט אומר לה. גם כשאני ואת רק ‏שאריות של אינטימי ונשגב וחייתי. אני עדיין יורד לך ואת רוצה כיף. כמה מוסר צריך בשביל לגעת באדם ‏כזה באופן נכון, בייחוד כשהתנועה האינסטינקטיבית שלך, בסגנון טהור, הוא לשלוח לה יד למטה, למצוא את ‏ייעודך, המקום בו הרמז הוא תמיד נכון, מוביל – חייתי. שירה, אנחנו בני 25, ואלו חיינו היחידים.‏

עולם חדש, אמיץ

“‏Seven and half hours of mild, unexhausting labour, and then the some ration and games and unrestricted ‎copulation and the feelies. What more can they ask for‏?”‏
‏- ‏Huxley’s Brave New World

הרומאים הזהירו כנגד כפירה לא רק בשל העונש שהדבר יביא מהשמיים, אלא בנוסף בגלל ההתכחשות לחובה אנושית בסיסית – ‏החובה לאבותינו ולצאצאנו. לחלאים של החברה המודרנית יש מקור בכפרה. הדבר החשוב בדת, בעולם העתיק, לא הייתה אמונה ‏תיאולוגית, אלא ההתארגנות. דת היה בראשיתה התכנסות, הרגל, דגש צנוע מבסיסו לכל מה שהוא לא "האני" וקידה עמוקה בנוכחות ‏הקדושה.‏
שלשלאות הטבע הן אלו שנוצרו על ידי אל. הן נקראות חופש, רציונל, מוסריות ובחירה. שלשלאות אנושיות הן אחרות, והן עשויות ‏לחלוטין מן הבשר והנאות הבשר. הן מהדקות עצמן חזק יותר מכל סיבה, שיפוט מוסרי או בחירה. לכן אין סבל ב"עולם חדש ואמיץ", ‏או כאב, סבל או פקפוק. גם לא אושר. זהו עולם של הנאות מבוססות בו הסיבות לסבל מוגרו, ואיתן, כל תקווה.‏
אך אהבה היא סיבה לסבל; כך גם חופש, שיפוט ובחירה. וגם דברים אלו יעלמו מ"עולם חדש ואמיץ". כשאנו מעומתים עם תושבי עולם ‏חדש ואמיץ, איננו מזהים את עצמנו, אנו, באינסטינקטיביות דוחים צורת חיים זו כחסרת תכלית, מפלצתית.‏
יצרנו צלם אליל מהקדמה. אבל "קידמה" היא רק שם נוסף לחלומות אנושיים, לשאיפות אנושיות, לפנטזיות אנושיות. כשאנו סוגדים ‏לקדמה, אנו משתחווים לפני מזבח עליו מוצגים כל חטאינו. אנו הורגים בתוך עצמנו את האדיקות ואת רגש התודה, כשאנו מאמינים ‏שאין אנו חייבים לעולם דבר, והעולם חב הכל לנו. זו המשמעות האמיתית, לטעמי, של הדת החילונית החדשה של זכויות אדם. אני ‏ממשמע אותה כדת כי היא נמצאת באותו מקום אשר התפנה מאמונה עם עידן ההשכלה. זוהי דת האומרת לנו שאנו מרכז היקום, ללא ‏מקום לציות, כיוון שהעולם מסודר לפי זכויותינו. ‏
התוצאה מבוטאת בהתייחסותם של אנשים. כל אכזבה מובעת בתביעה, בתקווה להפוך הפסד חומרי לרווח חומרי. ולא משנה מה קורה ‏לנו, אנו לעולם לא במקום האשם. מבט מהיר לאמנות מודרנית, ספרות ומוסיקה יבהיר את זה. נמצא שם סלידה מן החיים האנושים, ‏עצב סינגלורי. זוהי סלידה בלתי נמנעת שהיא תוצאה של החשיבה על מה מחויב להם, ולא על מה חובתם. נצחון החטא לפיכך, מגיע עם ‏חוסר יכולתנו לתפוס אותו.‏

יצרנו צלם אליל מהקדמה. אבל "קידמה" היא רק שם נוסף לחלומות אנושיים, לשאיפות אנושיות, לפנטזיות אנושיות. כשאנו סוגדים ‏לקדמה, אנו משתחווים לפני מזבח עליו מוצגים כל חטאינו.‏

תשוקה, קונספציות ומיסטיפיקציות

תשוקה מינית היא תוצר חברתי. כמו שפה, היא נוצרת מהיחסים שבין בני אדם ומוסיפה לאותם יחסים מבנה ויציבות משל עצמה. מכך ‏לא נגזר, כמובן, שתשוקה מינית היא רק "קונבנציה", או איננה חלק מהטבע האנושי. ניתן לדמיין אדם מחוץ לחברה – הומו פאבר – ‏אך הוא איננו יהיה תופעה טבעית, אלא מוזר מעצם היותו – יצור בו הפוטנציאל האנושי הנורמלי קפא או הושמד. הומו פאבר יהיה ללא ‏תשוקה מינית, וללא מוסריות. הוא גם לא יהיה איש – או לפחות, הוא יהיה איש רק בפוטנציה, כמו עובר או תינוק. מבין הפנטזיות ‏הרוסואיות שחילחלו לחשיבה המוסרית של ימינו נמצאת האמונה שעל ידי ניעור הקונבנציות של "החברה", ניתן להשיג שחרור מיני: ‏לחזור למקום של תשוקה חסרת אשם וטהורה, ללא הטרדה של הקונפליקט שבין תמימות לידע. אבל אין שום הגיון ‏לרעיון שהגשמה מינית או תשוקה מינית ממוקמת מחוץ לחברה, במצב של טבע אליו, באקט המיני, אנו צריכים לחזור. להיפך, מחוץ ‏לחברה אין דבר שהוא מובדל כאנושי, ועל כך כל הערכים בטלים. הפתרון הרוסואי, של חיפוש משמעות מממשת מינית מחוץ לחברה ‏היא ביטוי נוסף של הניכור אותו הוא מנגנה, וניסוי להלביש את האינדיבידואל המנוכר בתכונות של מוסריות.‏

בניתה של התשוקה המינית ובנייתה של האישיות הוא אותו תהליך, הנתפס באספקטים שונים. אין התפתחות אנושית ומינית הנמנעת ‏מבניית התשוקה, וכך גם לגבי התפתחות הזהות המגדרית – בני-אדם ביסודם יצורים חושקים, ותשוקה ביסודה אישית. תשוקה מבוססת ‏על ערך, ערך שהוא חלק ממשמעות, שהיא יחד עם הערך, התחייבות. חוש המחויבות בנו מאיר את התשוקה בקדושה מסוימת, בעצם ‏בחירתנו לקדש סובייקט. כך משמעות מוטמעת בתוך הניתן לסובייקט, כיוון שאיננה ניתנת להפרדה מהקונספציות בהן העולם נראה. ‏באותו זמן, לדברי היידיגר, משמעות שכזו יכולה להאבד. הLEBENSWELT‏ אז מתפרק ומתקיים רק כפרגמנטים. במקום כזה, אנו ‏מעומתים עם עולם שהוא כמעט אך ורק אובייקטיבי, ומוצאים את קיומנו כסובייקטים בסכנה.‏
זוהי אינה תמה שעוצבה בפנומנולוגיה, אלא נבחנה עוד על ידי קאנט, בביקורת התבונה המעשית. שם קאנט מדגים את חוסר היכולת ‏לישב בין שתי תפיסות שונות – את היותנו יצורים חופשים, בעולם אשר "פתוח לפקולטות" ובין ראיתנו את עצמנו כחלק מהטבע, יצורי ‏ברי-מוות הכפופים לחוקי הקוזאליות, עליהם אנו יודעים רק מן המדע. ‏
תשוקה מינית, בתצורה האידיאלית, אמורה לפשר בין שתי הסתכלויות אלו – מקום אשר לא יכלול את היכולת לקשר אינדיבידואלי ‏יראה כסוג של חזון קומי המציג עבדות טרגית, בה הנשמה האנושית היא כלי בידי הגוף והאקט המיני הוא עניין של טכניקה בלבד.‏

לעומת זאת, יאמר הנאופלטוניסט, רגע התשוקה הוא נקודת ההשקה של העל-זמן עם הזמן, תצוגה בתחפושת ארצית של רוח נצחית. ‏אבל אנו, החיים ללא חזון שכזה וללא חברה שמאפשרת חזון שכזה, ממקמים את התשוקה במקום אחר, או, אם איננו מצליחים למקם ‏אותה, אז להסירה מן המקום המרכזי שהיא תופסת בחיינו. ישנן חברות המגבילות קיומו של האקט המיני לטקסים דתיים בלבד, על מנת ‏למלא צורך למקם את המיניות מחוץ לספרה של יחסים אישיים. בדומה לכך, החברה המשוחררת של שנות ה60, חיפשה דרכים להמלט ‏מן הפחד של יחסים אישים בPARTOUZE‏ ובאורגיות. (‏PARTOUZE‏ – סוג של מסיבה שאורגנה על ידי צעירים שמאלנים בפריז, ‏בה כל אחד היה צריך להביא בן/בת זוג על מנת לזכות בזכות לשכב עם כל אחד אחר נוכח במסיבה). יש כאלו הרואים בהתנהגות ‏כ"ילדותית", או "בלתי בוגרת", אך בצורה חשובה אף יותר, ניתן לראות בכך פגיעה בנטייה אנושית חשובה על ידי הסרת ההתכוונות ‏האופיינית לרגשותינו, ועל ידי כך להרוס את הצורה החזקה ביותר של איחוד בין-אישי. אולי זה רק עוד צעד בדרך לצורה מחייבת פחות ‏של איחוד חברתי, או שמדובר בדוגמא נוספת של הסוליפסיזם המאיים על חייו של האדם המשוחרר עד אימה. ‏

ובכלל, העניין בתשוקה וסקס כסממן העיקרי של אהבה הוא חלק מנטייה מסוכנת להניח שהדוגמא המרכזית לתופעה כלשהיא היא ‏הקיצונית או הבולטת ביותר. החיפוש הנ"ל אחרי הפתולוגי הוא בבסיסו איזה שהוא חוסר-כבוד לנורמלי, למחוות יום יום, רגעים ‏קטנים, ולהצטברות עצם האינטנסיביות של קשר אינטימי להגדרה מקיפה יותר. זהו חוסר כבוד שמקורו בתקופה הרומנטית ובתנועה ‏הרומנטית – חשוב לזכור שהתנועה הרומנטית לא המציאה את האהבה הארוטית, זו הייתה קיימת עוד עם היוונים, אלא את התפיסה ‏המעוותת של אהבה, אשר מחפשת את תמציתה של האהבה במחלתה, ורואה את סומק הקדחת כלהט הבריאות מלאת התשוקה.‏

‏ בין הגישה הרומנטית בעליל של הנאופלטוניזם לסוליפסיזם הציני של השמאל הפוקויאני יש צורך למצוא מקום אחר לתפיסת התשוקה, ‏ואולי המקום הוא זה: אנו מתייחסים אחד לשני כבלתי-ניתנים להחלפה בתשוקה, כמו באהבה, ומחשבות מייחדות אלו מרכזיות בשני ‏המקרים. כמובן, בשני המקרים המרכיב המדובר הוא דמיוני בחלקו. מעבר לכך, גם בחלקו המטפיסי ביותר של הטיעון איננו יכולים ‏לאושש את התאוריה כ"אמיתו של דבר", והיא איננה מתכתבת עם הוכחה אמפירית. ‏
מחשבות מייחדות, הן, במובן מסוים, מיסטיפיקציות. אך אנו חיים על פי מיסטיפיקציות כאלו. הן הכרחיות להקלה על כאב ההתגשמות ‏הפיזית: הכאב שנכפה עלינו בשל הטבע הדואלי של חיינו, כשאנו רואים את העצמי ונגזרותיו נדחקים הצידה על ידי הגוף וצרכיו. אני ‏מחפש אחרי האחר דרך גופה, מאחר ואין גישה אחרת היכולה להקל על הפחד בשל האחר/שונה בה -הפחד שהיא לא שם ברוחה, ‏והבשר שאני מחזיק בזרועותיי איננו יותר מהצל של דידו בזרועותיו של איניאס.‏

ישנם עוד שלבים נוספים בדרך התשוקה שכדאי להזכיר: אינטימיות, ומימוש התשוקה באהבה אירוטית. אינטימיות היא הנקודה אליה ‏כל המחוות החושפות-עצמי של המין שואפות, ושאיפה זו מוסגרת כבר במבטים הראשונים של התשוקה. המבט בין אוהבים בתוך קהל ‏מלמד על המצאותם בספירה שאיננה חשופה לשאר.‏

אידאליזציה טבעית לבני אדם; זהו התהליך שדרכו הם מנסים להפוך עצמם נאהבים ולמצוא בו את הביטחון היחידי שחיינו מספקים. ‏בשבועת נישואיןן אנחנו מודעים להפכפכות החיה האנושית, מודעים לכך שחיי נישואים יהיו זרועים ‏בפיתויים. אך גם ידענו שדברים אלו אינם המציאות היחידה שלנו. אנו מממשים את מלוא הפוטנציאל האנושי שלנו רק כשאשר אנו ‏שואפים להיות יותר מאנושיים; רק כשאנו חיים לאורו של האידיאל, אנו יכול לחיות עם מגרעותינו. זוהי הסיבה השורשית לכך ‏ששבועה אינה יכולה להתרדד אל חוזה: השבועה היא הבטחה על ידי האני האידיאלי שבך; לעומתה, חוזה נחתם על ידי צל אינטרסנטי. ‏
אושר מתקרב דרך אידיאלים, ואידיאליזציה דומה של האדם מולך היא זו המאפשרת התאהבות בו.‏

אחרי הכל, האידיאלים, כמו ילדיך, הם שמגדירים אותך: כל מה שיש לך נמצא בין השניים.‏

אמתלה לתרכובת

‏"ידע ענק הופך אותי לאל"‏
זעק אפולו, רבוע כתפיים, עירום, שיער נופל
על גבו. עכשיו אני בן 25, ודבר מחיי
לא מוכיח זאת.‏

כל חיי, בעשיית דברים במתינות, חיזרתי אחריה,‏
שקיצוניה נשכחו, שאגנה החבוט חסר הפנים ממלא אותי
עם ערגה ובושה.‏

אני שוכב בדשא כמו אדם שהיותו הופלה.‏

קיין

מאחר וסיפורו המאוחר נשכח, אין פלא שנזכור ממנו בראשית את צעדיו הראשונים במחלקת יריבות משפחתית ‏ושימוש קרקעי.‏
אין לשכוח כי, למרות כי אדם קיבל לראשונה את נשימת האלוהים, ומלאכיו העבירו את מסריו, היה זה קיין ‏שקועקע – מילים וסימן שהבטיח נקמת נקמה ליריבים. סימן שמתורגם לפעמים ל"נולד להפסיד".‏

הוא היה הראשון להבין כי אין עתיד בחקלאות.‏

איך הרגיש אחרי שעיבד, קצר, הכיש, אסף ולבסוף הציע את יבולו, לגבי העדפתו של אלוהים לבשר?‏
הניסה אלוהים לדחוף את יצורי האדם שלו עוד ועוד לרומנסה בעלת ניבים של רדיפה ובריחה? קיין כנראה גירד ‏וגירד את ראשו לפני שפיצח את של אחיו.‏

הוא היה הנודד הראשון, לארץ נוד, היכן שהאטימולוגיה, הבין, הייתה כבר נגועה בנדודים.‏
ואז סיפורו יורד למחתרת, שמועות בכל מקום. חלק אומרים שניסה חוואות בעורף הארץ, מגרד בקרקע בלי ‏מטרה עד שסלל את הדרך הראשונה. חלק אומרים שהיה אבי שבט לוחמני במיוחד, הכנענים. אחרים, כמו ‏אוגוסטינוס, טוענים שנקם בחקלאות כשהקים את הערים הראשונות, תירוץ רציונלי לנדודיו ברחובות ומגורים, ‏כך משרטט את הדרך לסגירת שטח. אך אולי דרכו הייתה פשוטה ואלגנטית יותר. אולי, יחד עם הביוגרפיה, הוא ‏רזה אל תוך כעסו, חי כוירוס בפוליטיקת הגוף: המתנקש הלא נכון, האנטי-חקלאי, הטרוריסט שקועקע עם ‏הבטחה לנקמה. כמו כולם, הוא רצה להשאיר סימן.‏

אקולוג בקפיצות

הילכנו דרך ערפל רך, ממלאים את אוזנינו עם הבום של האוקיינוס ולחישה.‏
האם זו ההאזנה שהתרופפה, פורמת קשריה, או שהקול, עם את כל אותן א-אמירות גדולות
לעצמו עד שהתשואות בפנים שוות לתשואות בחוץ? ויער גשם, חשבתי כשטיפסנו בחזרה על הצוק, הוא כנראה ‏הדרך בה זה מתרגם לצמחים, שזוכרים מים בכל תנועה עגולה, יורדת.‏
ואז הירח. מעל ההר הוא נתלה ודהר אל תוך עצמו, סגנון טהור שלקח את התמונה אלכסונית, בוחר בניצנוץ של ‏הכפור על העצים, המסקיינטייפ על מגפיי, הלבן של עינייך, משאיר את הלא נוצץ בצל עמוק, לא מיושב.‏
האם את זוכרת את אותם לילות בהם למדנו מן הזאבים להיות השן והלשון של החשכה, איך לצוד ולילל? גם אני ‏לא. ועכשיו היללה התהפכה בנו, אותה דלת חורקת של לבד. הזאבים הם כלבים. השמש אומרת כאן, הירח ‏אומר גם-לא-כאן., חסר שם, מסיר הירח את אותם מיתוסים קהים ומבייתים בדרך בה מראה שוכחת אותך ‏לחלוטין כשאתה עוזב את המקלחת, הירח הריק מזמן את רוחינו, קורא להם לעזוב בית, אותו כלוב מוזהב, אותו ‏פארק שעשועים אנושי.‏

אך הים בהה בחזרה, מראו עשיר במבוכה והאפשרות של לבבות ענקים פועמים בעומקו. ביניהם, העולם הבא ‏מזורז. תיאוריה אחת – האהובה עליי – אומרת כי פעם הירח והארץ היו אחד, מסתובבים חסרי-חודשים בחלל, ‏ואיכשהו – אסטרואיד או תפוח, ‏Difference‏, טאבו – הם נחלקו והירח, מלאך נופל, עלה, צף למסלולו, ‏כשהמכתש של העדרו זרם לדמעה הגדולה של האוקיינוס השקט.‏
אז: ‏
‏ סיפור מלא באובדן וארוס, שלוש-חמישיות בדרך למיתוס. נשאיר את זה שם – משהו אנושי, רקמה ביתית, ‏כמו סלסלה, תרגום, או כיכר לחם – ליד המים המתלבנים. ישבנו תחת כובע הליצן של אורות סביבנו, ורצינו את ‏חומו, את ארוחתו, ולתת מתנות, והלכנו.‏

קידוש

עיקולים קרירים, כרזות מנופפות של אור. מתגוללים, נופלים בפח ומתאספים לעצמם בהמולה מתמשכת
של מטרות נדיבות לב, בקלות של דג, על המטה החשוך של הגשר, מושלכים לנגד מצעי בדיל ועופרת.
עשבים נשטחים כנגד הזרם. שפריריות מתייצבות כמו מחטים כחולות, עמידות באוויר לאיזה חיסון מהיר והחלטי.
העולם חוזר עצמו באריגים מהוהים, גובה אנושי מעל גובה הים, כשהחוף שם בצד בכבדות את עצמו בהשתקפות,
הערה אגבית, שרועה עלים.
אמצע יום בקיץ, חום חסר רחמים. האוויר אינו מספיק לרטוט, העצב העדין והבהיר של פרג.
אני איש מזדקן בכובע קש שלקח על עצמו לשבח את אלוהים על כל ההתפלשות בכיוון צבעיי ונסיון לאמת ככל האפשר על קנבס קטן ושטוח. קונסטבל טען שמעולם לא ראה דבר מכוער, ויכל לדעת כל תכשיט דרוס בפיגמנטים של הזהובים והירוקים בשמניים, חומים מאומלים שמזכירים את העיניים הנוצצות וגבם של צפרדעים.
השמש נפטרת מהעודף, מבזבזת על פריחות, גלילים, בוץ, אבנים רטובות.
אני מאוהב באבק הגיר החיוור של כנפי העש, ובזהב המתפורר והכהה של החלודה, האוצרות המושחתים של עולם זה. כנגד התורה,המברשת: "אלו אנגליפים ושביבי אהבה".

נחנקות משמות מקום

לא עני, אבל נספח לזה,
גרתי בפרוור חיצוני, בלתי נבדל
אלמלא הפנאלים הכחולים שסינוורו לאורך הבתים.
לא כפר ובטח לא סוג של עיר. כולם נהגו. לכל הנקודות בתוך הגבולות האפשריים. השאר נכלאו בתחבורה ציבורית. הצטופפו שם העניים, המשוגעים, המתבגרים ומושעי הרשיון.

הצעדתי את גופי דרך קניונים,
תשתית העולם, באופן מפתיע,
כאן, תחת בתים בלתי מתורגמים של קווי מתח
בטון קפוא מעל חול שהיה פעם חווה. זו הייתה
תשתית העולם, שהיה זה חלל שלילי,
ידעתי זאת לפני שדיברתי – אותה התפרקדות נפלאה, נוראית מקופלת
תחת גיבוב יבשה, מרבה תמרורים –
אלו החיים כפי שנחיו. מזגן, הריח של דלק.
אהבתי בלי הגיון וקיבלתי משהו
רחוק מזה, ואז מה?

חכה. תמתין. בדיוק אז הייתי שמח על עיר אחרת, לא פרוור.
אמור לי שהסתיו מגיע – אז הייתי בועט ביהירות – לא הובנתי.
עיר עם יותר זיונים מהגיון – הגנה טבעית שפרצה איפה שיכלה.
יכולתי להריח את א. היכן ששהתה בפרצופי, קצת יין, קצת שקד.
אחד רוצה להיות הכרחי, אבל יותר מכך, אחד.

מקום – הערה או שתיים

אסתכן בהגדרה: נניח שאנו מנסים להגדיר מקום בלי להשתמש במונחים ההומניסיטים הרגילים – לא בית או מולדת, לא בית קטן בערבה, אפילו לא העקרון המייסד של זיהוי יופי – אלא כפונציה של פראות. ננסה את זה: מקום הוא בראשית לו התרחש היסטוריה.
ההתרחשות שלנו לאדמה – המעשה שהופך מקום למקום – יכול להיות שינוי מהותי אך גם טיעון קטן יותר. ובכל מקרה, הוא משנה את מערכת היחסים, הוא מביא את האיזור הפראי אל מבטו של הידע והופך אותו – לפחות רגעית – לקטגוריה של הנפש.
מקום הופך למקום כשהוא רוכש גבולות אמיתיים או מדומיינים וסובל מעקירתו מאנונימיות.

מה שמעניין אותי כרגע, כפי שאפשר לנחש מהפסקה הקודמת הן האפשרויות לזרימה הופכה במערכת יחסים שהייתה חד כיוונית עד כה. הסאגה של "מקום" בהיטוריה האנושית הייתה של התיישבות, חקלאית, ניצול, שימוש, פיתוח, דלייה. "כל מה שאנו עושים", אומרת הלן המפריס, "לא מתאושש מאיתנו". אני לא מציע לקחת צעדים לאחור – להפסיק חקלאות ומגורים בעיר, או כל ההמרות של ערבה למקום, אבל אני חושב שזה יכול להעיל, ההרהור באחרת-ממקום.

ומה לגבי זה? מרפסות הן חלק מבתים היכן מקום יכול לתעות אל תוך האחר שבו, היכן שפועלים עליו ופולשים אליו– יונים, פיח אגזוזים, הילדים השכנים. היא מזכירה לנו שמקום הוא קודם כל עניין תפיסתי, אז סט פעולות ולבסוף קירות וגג.
לדמיין זרם נגדי לסחף הקבוע של פראות למקום, יכול להיות, מנקודת מבט אחת, לראות קטגורית מרחב במונחי זמן. מקום הוא היכן שסיפורים מתרחשים, היכן שזמן עקר מקבל צורה אנושית.
אחת מקריאות הבעלות החזקות והבסיסיות ביותר היא הקבר, חתיכת נדל"ן המוקדשת לזכרו של אדם ולסיפורו: הוא הופך לעלילה. המצבה יכולה להראות כפניה לנצח בשם קינון היסוטיר. הגוף בקבר אכן מצטרף לארץ, אבל שמו וסיפורו יחיה יחד עם השיש. ומאחר ולעיתים רחוקות אנו מודעים לקיומו של זמן גאולוגי, זה נראה כמו נצח.

אחרת ממקום – פראות, שממון, זמן גיאולוגי: להרהר באלו הוא להתעמק במחיקתינו ללא זעם או יאוש.
הזכרתי שאני חושב שזה יכול לשמש נוגדן טוב לנטייתנו להפוך מקומות ליד זכרון קבועה של עצמנו, בין אם בבניה מומומנטלית או בהרס בלתי נשכח. אבל זוהי אשליה להאמין שניתן להשאר ברגע מהרהר זה לזמן רב, אלא אם אנחנו מועמדים לאישהי קדושה. אך אנו צריכים מנה של ארוס של שממה זו, היכול לחשוב אחורה או קדימה מהמקום אל פראותו המערסלת. זה יכול לעזור לשכך את הנטיה המאנית לבעלות ולשמור על הזרימה לשני הכיוונים. אולי זה יעזור לנו לראות את סיפורינו נמוגים לנצח הפרטים מהם הם עשויים. הכיתוב נמחק מן השיש, והשיש נמוג אל מינרלי הים.

עוד זוג הגדרות: מקום הוא תחילת הזכרון, וזכרון הוא הביות הרגעי של זמן. אני יכול להמשיך את ההליכה סביב החולות בבית הישן בחולון, עוצר מול הדרורים היכן שהאקליפטוס השתכרו, אבל לכל הסיפורים האלו יש איכות זמנית, מזהירה.
אותן הליכות קטנות, אם מתורגלות בזכרון או במציאות, מתקיימות בציר של תרגום בין מקום ושלא-מקום, והתגובות ההדדיות, משרישות אותנו במקום – תמיד עם אותה תחושת סכנה, אותו קדם-הד של שממון – אל הערבה.

Sediment

Bone of the planet that was just last week laid bare by the blunt
Sculpting of the nice: it seemed a land designed
To summon mammals – haunched and shouldered,
Socketed. Each lake we entered
Was a lens, curious and cold
That brought us into focus.
Would I go back to that time,
That chaste and dangerous embrace?
Not unless I was allowed,
As a carry-on, some sediment that has since
Accumulated, something to impede the
Passage of those days that ran through us
Like a celluloid. Exceperts from the book of loss.
Tendonitis. Second thoughts. Fields guides.
Did we even notice that the red pine sprang directly from the rock
And swayed in wind like a gospel choirs?
Not us. We were muscle loving muscle, drank
Straight from the rivers ran the rapids threw
Our axes at the trees rode the back of every moose
We caught mid-crossing put our campfires out
By pissing on the flames. Sometimes, In tom thomson's paints you can see vestigial human figures, brushstrokes among Brushstrokes. Would I go back to that time, those lakes? Not without my oft-repeated dream of diving for the body – possibly my own, possibly the lost anonymous companion's – and surfacing to gulp in air (the granite ridges watching, the clouds above them vacant and declarative) and plunging once again into transparent
Unintelligible depths.
seconds, the space I make for worry.
Even now, the random image on the retina
will forever be this small child hopping over
puddles of warm, muddy water,
his skin bronzed and dark, bathed in ruddy gold,
like a still-life, ablaze with colour,
fixed in iridescent words
on the black and white marble of the poem

כשעוזבים

כשעוזבים – אני מסתובב בקרב הדברים
שלי,
יודע שהם ימשיכו
להתקיים אחריי
אבל לאט לאט
ישתגעו
אז עם מהלומה,נקישה, סיבוב
אחרון, עזוב.
לא תוכל להפוך אותם לשלילים. פחות חולצה, פחות מזרח או מערב בהם.
קח איתך כמה בנות לוויה במשקל קל -
ספרי מתים,
הריח של שערה,
ספר "1000 משחקי המילים האהובים ביותר"
ותעזוב
יש בדידות שצריכה להיות
מובנת ולא להפתר.
הירח מושך את הגג
שגורם לדברים האלה
מאספלט לנצוץ
זמן לזה, זמן לזו, זמן לתת
לשניהם
ללכת לאיפה שזה לא יהיה
זמן להפיל אבנים
להפסיק
לבנות ולזכור ולבנות
תילים על גבי זכרון
לעזוב.
לצעוד לאפלה אפלה יותר
לללא ירח שאנו קוראים לו חדש

עדיין

אני אוכל תותים פראים אדומים עדין
חמים מהשמש
מריחים קלושות מעשביה,
לזכרו של אבי

מתכופף אל קערת הזכוכית
[ אם אי ידיעה היא אוכל -
היא במקום אחר ] האדומה בשמנת.
תתגדל היא ותשתבח.

אבי, באנחת אדם
שראה הכל ונגאל בפעם אחר
פעם כשהוא מרים את הכף.

אנשים הורגים למען זה.

אליבי

כי היא עזבה עם העורבים.
הסכינים הרכות של כנפיהם תורמים
את ערפילית הנהר בעוזבם לאן שהיא שם.
כי האוויר, כשהוא חופשי משיחתה הוא דלת ליד אילמות, כי הפתקים בחוריהם
מלאי אהבה, קינה וקנאה, לא נענו וכי הראש נדחף לקרקע, אוזניים בארץ כדי לשמוע
את הניסור הארוך, הנופל של ההיסטוריה,
כי כך, אזי ואז וכן – כי בסרטים אילמים כולם מגזימים קצת.

כי לפתע הכל דולף
מצייר קווי מתאר גסים מנסה
לשמור את האבן
אבן הנעל נעל העט עט,את הפה הגס הזה לאדמה.
כי עכשיו כל עצם ממוסמרת, נקשרת,
מולחמת, כי
עכשיו אני יודע כי האלים שסגדנו היו
רק פרוזה כריזמטית, וכי העורבים.

שפלות

שפלות
מרמזת על קהל [של] אלים.
והאלים צפו כשעל-האדם קל הרגליים
אכילס חתך את אחורי גידי
שתי הרגלים והוציא רצועת עור שור כדי שיוכל לגרור את גופתו של הקטור,
מאלף הסוסים, ראש בעפר,
מאחורי כרכרתו.
בקהל, חלק היו אחוזי תיעוב, חלק לא. האלים, ורחוק יותר,
האלים לפני האלים, אלו שאכלו את ילדיהם ותיחכמו
עינויים מופתיים בנצח, צפו וידעו עצמם בין החיים.

כזה הוא האובדן, כזה הוא הזעם של העל-אדם,
חצי האל קל הרגליים
אכילס, הבן זונה המטומטם, כשהוא גורר למעלה
ולמטה וסביב סביב
הקבר של אהובו, את גופתו של הקטור, מאלף הסוסים.
שפלות אינה חסרת הגיון.
לא. שפלות היא מתים נעולים בחושיהם, אסורים לחזור
לעפר, אך כותבים, מקעקעים בו, כדי שכולם –
האלים, האלים לפני האלים, האויב,
האמהות הנעדרות, הכל חייבים לקרוא
איך זה לחיות בגלות בארץ בלי זה -
להיות בלי הפסקה, מקום, אוהל היכן שהנהר נפתח
אל תוך אגם,
חייבים לקרוא מה זאת אומרת לחיות כנגד השמש ולא למות.
תראו, הוא אומר,
לבד בקהל, כשהוא חותך מאחורי גידי הרגליים ומותח רצועה של עור שור שיגרור את הגופה שאיננה יכולה להפסיק להיות הקטור, מאלף
הסוסים, ראש בעפר, מאחורי הכרכרה, תראו.

אין דבר אחר מלבד

זו השנה שלפני הלהתראות
שמתקדמת כמו ציפור ענקית מסוממת
דרך רחובות ללא מוצא של שכונה קפואה בזמן
כמו של נהר שתן שחור שמקיף את עורקי תל אביב, צווחני וקריקטורי.
אני יודע שבדמויות שבהם דנו בקודש מתגבר,
באיקונות השקופות של תשוקה ישראלית,
שוכבת גוחנת האזהרה הגדולה והחנינה הגדולה -
אותו דבר בלתי ניתן לשם, חלק מהחלום
שבשאר החיים נקרא לו תבוסה, התבוסה של שירה אמיתית
שאנו כותבים בדם
וזרע וזימה, אומר ניתאי.
ודמעות, אומר יוסי.
למרות שאיננו בוכים.

החדר

הוא גר לבד, בחדר שרק היא יכלה להפוך למיושב.
הוא התעורר כל בוקר לאותם קירות והיה תמיד מופתע קלות מהזהות של הסדקים וחורי המסמרים, כאילו הדפוס הזה היה סט של מחשבות שאליו שכיבת הלילה האיטית לא הוסיפה דבר. הוא התעורר לאותו שעון מתקתק, אותה רעידת מקרר חצי גובה, אותו ריח חמוץ מנדנד, מאחרוי השולחן ומתחת לכיור לו הוא התרגל. הכין ארוחת בוקר, ביצה, לקח ספר וחיכה. הכסא גדל חונק. הרגשת המילים קיפצה והקיפה את הדפוס במהותניות. הוא קם, עצר בכל מקום בו הם שכבו, בוהה, כאילו מוטרף, במיטה שעדיין נשאה שתי כריות. היא הייתה אחות שעבדה באחר הצהריים והערב והגיעה אליו בבקרים. הוא היה סטודנט, אבל שכח של מה.
מהעיר בחוץ, הוא ראה כמה קירות בטון, וגב שטוח של חצץ שרגליה היחפות חוללו בקיץ שעבר, והיה איזה מאוורר או ארובה או פה בית שהיה או שלא היה בשימוש.

לפעמים, קו השמים נמתח לפני עיניו כמו אותם ציורים אסייתים שמרכיבים פיל מעלמות עירומות. תחושת מובנות אנושית אחזה בו וניסתה להרים בו רעיונות חדשים, פסקאות מתחוללות, שאיפות מלומדות ומשמעות. המטרה הנשכחת של לימודיו הצגה עצמה מחדש כמו אישה נלעגת שלקחה מאהב וכעת יפהפיה שוב. הוא נבהל בקנאה. אבל המכה, כמו נצנוץ חולץ ממשהו באופק, עברה. ועיניו קיצרו את תשומת לבן אל מסגרות החלון המרובעות שנבלעו בשכבות צבע שהונח ברישול. סוג של שד ניתוק הופיע ואכל את ליבו, ידיו כנוכחות תלויה כבדות מדם שנשלח מרחוק. הוא הבין מתוך עצמו את הפרימה הסבוכה של קישורים מכניים ושיתופים כימיים שהחזיקו את חייו. הוא הלך לספה והרים את אחת הכריות.

החדר היה, אם בכלל חשב על זה, גדול יותר ממה שצריך. כשהוא ישב וניסא לקרוא, החלל הבלתי מנוצל נדמה להסתכל בו עם עיניי ידיות וחורי מסמר ודפוסי שטיח. החלל קרא לאדם נוסף לאכלס אותו. שניים התאימו בדיוק לחדר: קולותיהם השטיחו את הקירות, לחצו את הריהוט בחזרה למצבו המשרת של עץ ובד, מיזגו את זמזום המקרר ותקתוק השעון. כשהוא פתח את הדלת לקראתה, מילא הלב את חזהו בכזו צפיפות שהיה חייב להחזיקה כנגדו כמו קומפרס לדקות בו איים להתפרץ.

כבר מהפעם הראשונה, חיבוקם נראה חזוי בעיניו.ידיו תמיד הלכו לאותם מקומות בגבה, אחת בעורף צווארה, השניה בבסיס השדרה. היא תמיד הניחה את פניה באותו צד של ראשו, כך שהיה יכול לשים אפטרשייב אחר על החלק השני מבלי שתדע. הבושם שהוא שאף היה תבליני יותר מפרחי, רחוק באופן מוזר מהטירה הגלקטית של ריח שערה, וננגע, אולי רק בדמיונו, עם ריח אתר מתוק שנשאר ממסדרונות בית החולים. היא הייתה נקיה. יפהפיה בנקיונה. וגם את זה הוא יחס לעבודתה, עבודה שאפשרה לה, בחוויתה היומיומית של בשר, לקבל את גופו שלו, בכזו חדות, חזיתיות.

הוא אהב אותה במדים. היה משהו, כשהיא קמה מהמיטה לעטות לבן, משהו חוטא אך קדוש, תפיסה מחודשת של בתוליות נשית שאינה יודעת אלימות. זה לא דמה לשום דבר אחר שהרגיש. ספר, משנקרא, יכול רק להקרא שוב. מכונה, בשימושה, נשחקת. אבל היא, תמיד באה אליו נקיה ביופיה, חדשה וקצת נבוכה ועזבה בצהריים, זכה.
כל לבוש אחר היה מאכזב בהשוואתה. לעיתים קרובות השאירה את נעלי העקב והגרבונים בחדרו, שבועה לחזור. נוכחותם לא הייתה מספקת כמו שציפה. היה חוסר שקט בהם, בקשה מעומעת להיות מוסברים ומוצדקים. זה לא קרה.

לבושה כנשים אחרות, היא הפכה להיות לאחת מהן, אישה שישבה במסעדות ואכלה את האוכל ושתתה יותר מדי לפעמים, והצליבה שוב ושוב את רגליה, שהוארכו במודעות מעייפת מדי. הוא ציפה משיחתה את אותה חזיתיות מושלמת שגופה נתן לו. האישה שהופרדה ממנו בשולחן מסעדה הייתה תוספת מיותר לאישה שהייתה מושלמת. זו הייתה אישה שרמזה על נישואים, שביטאה מילים שגויות, שנעלבה.

הדלת החיצונית נפתחה שוב. הוא ראה אותה, לבושה בכחול או ירוק או חום, ידה קצת אדומה מהשפשוף. השתיקה התארכה, עד שנאלץ להודות שאין אף אחד בדלת, שרוח או ילד נתנו לה להרעיש. הוא קם מהכסא בכעס, איך היא לא יודעת, יודעת איך הוא רוצה אותה עכשיו, לא בלבן אלא בכחול או ירוק או חום? זו הייתה האישה שרצה, שרצתה להתחתן איתו, האישה שבאה אליו, ולא האישה בלבן, שעזבה. כן, היא הייתה טיפשה וקלה ואכזרית לא לדעת את ליבו, לא לשמוע את הקריאה הגדולה מחדרו. זה לא עזר, חזון של מגרעותיה לא הכהה את אהבתו אלא חידד אותה היטב, כי אהבה מתחילה היכן שאנו אוהבים את מה שמוגבל.

הוא הסתכל במראה להבחין בסימנים לכאב המוזר שהעניש אותו במשך שלוש שעות ביום. מסגרתו הקלה לבסוף וליבו חדל להרגיש כפולש. הוא יכל להכנס לעיר, לאכול, לקבוע פגישות, להתעמת, בטוח שהופעתו החיצונית מקובעת, שכמו שגופו סירב להתפרץ ממלאות בעבר, כך גם לא יתמוטט מריקנות כעת. הוא שמע עצמו מדבר, עונה, אפילו צוחק. הוא ראה באופן כפול ולא מובן של הונאה עצמית ושקר מהעולם, שהוא יכול ליצור חיים שלמים ומלאים של אחר צהרים וערבים. אך הבקרים של חייו הושמדו, ובוקר חייו נלקחה ממנו.