אוגוסט 30

כשאני מזמין אותה אליי
היא נצמדת, נשענת.‏
כתפיים, שדיים, ידיים.‏

זה נכון שהיא יפה
ויודעת איך לשים את עצמה כך,‏
ביחוד עם הידיים הארוכות על הכוס

כל השאר ממנה מתוח
כמו רצתה לקפוץ לדום.‏
היא לא מספיקה. למרות שאם תעזוב,‏
אחשוב שכן.‏

הוגה בתמורה

אינני יכול לדבר איתך. שפתיי מרותכות במקום בו מלאך
נישק אותן. לא עשיתי סיפור גדול מעצמי למרות שאני יודע, לפעמים, שהחלל
נוגע בי בי, כי ראיתי את החרך ביקום דרוך הגלקסיות זורמות. או, אלוהים,‏
תמיד אדע כיצד ללכת, ללא מנוחה, עד שזה פשוט נגמר בחושך כשאני נופל נשטח.‏
יש לי גבה אחת מורמת: כל חיי נמצאים באותה גבה בה מלאך מקונן בשורש כל שערה, מרים אותה.‏
אלוהים, אני יכול לשמוע א-מוסר מרצד בדשא. יש כאן מישהו. אני יכול ללקק את הדשא מצד זה,‏
ואולי אראה אותה. למרות שאני יודע שתראה כמו שאני רוצה שנשמתי תראה. אותה פוזה בה אני מתעקש לעמוד, ‏בה אני נשען על השולחן למען חיי, היא לא פוזה. זה כל כך חשוב לשמור את המגרה במגרה למקרה שליבי יעוף ‏החוצה, נשטח.‏

גפרור

המשיכה האיטית כנגד נייר הזכוכית
בעשן מגרדת
מראש הגפרור
שוב ושוב ושוב עד שנדלק.‏
אור מנורה שוכב בכבדות על שדיה,‏
צדדיה, היד נוסעת
איטית כטקס, עקבית
כמו חלום מופשל שרוולים, הרשף
נמשך פנימה קשה עם שלל הלהבה:‏
הסופה המגושמת
והברק, צרוד ולבן.‏
החבל הבהיר, נמתח ומתגרה, עוד ועוד
והסיום נוראי.‏

This is water

David Foster Wallace at Kenyon College, May 21, 2005
[This transcription was hurriedly done, and was only minimally checked for spelling and grammar errors. Text surrounded by parentheses are portions of the speech which seemed to be, you know, parenthetical; apparent departures from the actual text of the speech. Text surrounded by brackets include portions of the speech which were difficult for this transcriber to understand, and sometimes include my guesses as to the actual words used based on context and multiple re-listenings, and sometimes include notes which might aid in the appreciation of the context, et cetera. My punctuation, paragraph breaks and capitalizations are arbitrary; guesses on my part based on his flow of speech and a – rather limited – familiarity with his writing style.]

(If anybody feels like perspiring [cough], I'd advise you to go ahead, because I'm sure going to. In fact I'm gonna [mumbles while pulling up his gown and taking out a handkerchief from his pocket].) Greetings ["parents"?] and congratulations to Kenyon's graduating class of 2005.

There are these two young fish swimming along and they happen to meet an older fish swimming the other way, who nods at them and says "Morning, boys. How's the water?" And the two young fish swim on for a bit, and then eventually one of them looks over at the other and goes "What the hell is water?"

This is a standard requirement of US commencement speeches, the deployment of didactic little parable-ish stories. The story ["thing"] turns out to be one of the better, less bullshitty conventions of the genre, but if you're worried that I plan to present myself here as the wise, older fish explaining what water is to you younger fish, please don't be. I am not the wise old fish.

The point of the fish story is merely that the most obvious, important realities are often the ones that are hardest to see and talk about. Stated as an English sentence, of course, this is just a banal platitude, but the fact is that in the day to day trenches of adult existence, banal platitudes can have a life or death importance, or so I wish to suggest to you on this dry and lovely morning. Of course the main requirement of speeches like this is that I'm supposed to talk about your liberal arts education's meaning, to try to explain why the degree you are about to receive has actual human value instead of just a material payoff.

So let's talk about the single most pervasive cliché in the commencement speech genre, which is that a liberal arts education is not so much about filling you up with knowledge as it is about quote teaching you how to think. If you're like me as a student, you've never liked hearing this, and you tend to feel a bit insulted by the claim that you needed anybody to teach you how to think, since the fact that you even got admitted to a college this good seems like proof that you already know how to think.

But I'm going to posit to you that the liberal arts cliché turns out not to be insulting at all, because the really significant education in thinking that we're supposed to get in a place like this isn't really about the capacity to think, but rather about the choice of what to think about. If your total freedom of choice regarding what to think about seems too obvious to waste time discussing, I'd ask you to think about fish and water, and to bracket for just a few minutes your skepticism about the value of the totally obvious.

Here's another didactic little story. There are these two guys sitting together in a bar in the remote Alaskan wilderness. One of the guys is religious, the other is an atheist, and the two are arguing about the existence of God with that special intensity that comes after about the fourth beer. And the atheist says: "Look, it's not like I don't have actual reasons for not believing in God. It's not like I haven't ever experimented with the whole God and prayer thing. Just last month I got caught away from the camp in that terrible blizzard, and I was totally lost and I couldn't see a thing, and it was fifty below, and so I tried it: I fell to my knees in the snow and cried out 'Oh, God, if there is a God, I'm lost in this blizzard, and I'm gonna die if you don't help me.'" And now, in the bar, the religious guy looks at the atheist all puzzled.
"Well then you must believe now," he says, "After all, here you are, alive."
The atheist just rolls his eyes. "No, man, all that was was a couple Eskimos happened to come wandering by and showed me the way back to camp."

It's easy to run this story through kind of a standard liberal arts analysis: the exact same experience can mean two totally different things to two different people, given those people's two different belief templates and two different ways of constructing meaning from experience. Because we prize tolerance and diversity of belief, nowhere in our liberal arts analysis do we want to claim that one guy's interpretation is true and the other guy's is false or bad. Which is fine, except we also never end up talking about just where these individual templates and beliefs come from. Meaning, where they come from INSIDE the two guys. As if a person's most basic orientation toward the world, and the meaning of his experience were somehow just hard-wired, like height or shoe-size; or automatically absorbed from the culture, like language. As if how we construct meaning were not actually a matter of personal, intentional choice. Plus, there's the whole matter of arrogance. The nonreligious guy is so totally certain in his dismissal of the possibility that the passing Eskimos had anything to do with his prayer for help. True, there are plenty of religious people who seem arrogant and certain of their own interpretations, too. They're probably even more repulsive than atheists, at least to most of us. But religious dogmatists' problem is exactly the same as the story's unbeliever: blind certainty, a close-mindedness that amounts to an imprisonment so total that the prisoner doesn't even know he's locked up.

The point here is that I think this is one part of what teaching me how to think is really supposed to mean. To be just a little less arrogant. To have just a little critical awareness about myself and my certainties. Because a huge percentage of the stuff that I tend to be automatically certain of is, it turns out, totally wrong and deluded. I have learned this the hard way, as I predict you graduates will, too.

Here is just one example of the total wrongness of something I tend to be automatically sure of: everything in my own immediate experience supports my deep belief that I am the absolute center of the universe; the realist, most vivid and important person in existence.

We rarely think about this sort of natural, basic self-centeredness because it's so socially repulsive. But it's pretty much the same for all of us. It is our default setting, hard-wired into our boards at birth. Think about it: there is no experience you have had that you are not the absolute center of. The world as you experience it is there in front of YOU or behind YOU, to the left or right of YOU, on YOUR TV or YOUR monitor. And so on. Other people's thoughts and feelings have to be communicated to you somehow, but your own are so immediate, urgent, real.

Please don't worry that I'm getting ready to lecture you about compassion or other-directedness or all the so-called virtues. This is not a matter of virtue. It's a matter of my choosing to do the work of somehow altering or getting free of my natural, hard-wired default setting which is to be deeply and literally self-centered and to see and interpret everything through this lens of self. People who can adjust their natural default setting this way are often described as being "well-adjusted", which I suggest to you is not an accidental term.

Given the triumphant academic setting here, an obvious question is how much of this work of adjusting our default setting involves actual knowledge or intellect. This question gets very tricky. Probably the most dangerous thing about an academic education – at least in my own case – is that it enables my tendency to over-intellectualize stuff, to get lost in abstract argument inside my head, instead of simply paying attention to what is going on right in front of me, paying attention to what is going on inside me.

As I'm sure you guys know by now, it is extremely difficult to stay alert and attentive, instead of getting hypnotized by the constant monologue inside your own head (may be happening right now). Twenty years after my own graduation, I have come gradually to understand that the liberal arts cliché about teaching you how to think is actually shorthand for a much deeper, more serious idea: learning how to think really means learning how to exercise some control over how and what you think. It means being conscious and aware enough to choose what you pay attention to and to choose how you construct meaning from experience. Because if you cannot exercise this kind of choice in adult life, you will be totally hosed.

Think of the old cliché about quote the mind being an excellent servant but a terrible master.

This, like many clichés, so lame and unexciting on the surface, actually expresses a great and terrible truth. It is not the leas bit coincidental that adults who commit suicide with firearms almost always shoot themselves in: the head. They shoot the terrible master.

And the truth is that most of these suicides are actually dead long before they pull the trigger.

And I submit that this is what the real, no bullshit value of your liberal arts education is supposed to be about: how to keep from going through your comfortable, prosperous, respectable adult life dead, unconscious, a slave to your head and to your natural default setting of being uniquely, completely, imperially alone day in and day out. That may sound like hyperbole, or abstract nonsense. Let's get concrete. The plain fact is that you graduating seniors do not yet have any clue what "day in day out" really means. There happen to be whole, large arts of adult American life that nobody talks about in commencement speeches. One such part involves boredom, routine, and petty frustration. The parents and older folks here will know all too well what I'm talking about.

By way of example, let's say it's an average adult day, and you get up in the morning, go to your challenging, white-collar, college-graduate job, and you work hard for eight or ten hours, and at the end of the day you're tired and somewhat stressed and all you want is to go home and have a good supper and maybe unwind for an hour, and then hit the sack early because, of course, you have to get up the next day and do it all again. But then you remember there's no food at home. You haven't had time to shop this week because of your challenging job, and so now after work you have to get in your car and drive to the supermarket. It's the end of the work day and the traffic is apt to be: very bad. So getting to the store takes way longer than it should, and when you finally get there, the supermarket is very crowded, because of course it's the time of day when all the other people with jobs also try to squeeze in some grocery shopping. And the store is hideously lit and infused with soul-killing muzak or corporate pop and it's pretty much the last place you want to be but you can't just get in and quickly out; you have to wander all over the huge, over-lit store's confusing aisles to find the stuff you want and you have to maneuver your junky cart through all these other tired, hurried people with carts (et cetera, et cetera, cutting stuff out because this is a long ceremony) and eventually you get all your supper supplies, except now it turns out there aren't enough check-out lanes open even though it's the end-of-the-day rush. So the checkout line is incredibly long, which is stupid and infuriating. But you
can't take your frustration out on the frantic lady working the register, who is overworked at a job whose daily tedium and meaninglessness surpasses the imagination of any of us here at a prestigious college.

But anyway, you finally get to the checkout line's front, and you pay for your food, and you get told to "Have a nice day" in a voice that is the absolute voice of death. Then you have to take your creepy, flimsy, plastic bags of groceries in your cart with the one crazy wheel that pulls maddeningly to the left, all the way out through the crowded, bumpy, littery parking lot, and then you have to drive all the way home through slow, heavy, SUV-intensive, rush-hour traffic, et cetera et cetera.

Everyone here has done this, of course. But it hasn't yet been part of you graduates' actual life routine, day after week after month after year.

But it will be.

And many more dreary, annoying, seemingly meaningless routines besides. But that is not the point. The point is that petty, frustrating crap like this is exactly where the work of choosing is gonna come in. Because the traffic jams and crowded aisles and long checkout lines give me time to think, and if I don't make a conscious decision about how to think and what to pay attention to, I'm gonna be pissed and miserable every time I have to shop. Because my natural default setting is the certainty that situations like this are really all about me. About MY hungriness and MY fatigue and MY desire to just get home, and it's going to seem for all the world like everybody else is just in my way. And who are all these people in my way? And look at how repulsive most of them are, and how stupid and cow-like and dead-eyed and nonhuman they seem in the checkout line, or at how annoying and rude it is that people are talking loudly on cell phones in the middle of the line. And look at how deeply and personally unfair this is.

Or, of course, if I'm in a more socially conscious liberal arts form of my default setting, I can spend time in the end-of-the-day traffic being disgusted about all the huge, stupid, lane-blocking SUV's and Hummers and V-12 pickup trucks, burning their wasteful, selfish, forty-gallon tanks of gas, and I can dwell on the fact that the patriotic or religious bumper-stickers always seem to be on the biggest, most disgustingly selfish vehicles, driven by the ugliest [responding here to loud applause] (this is an example of how NOT to think, though) most disgustingly selfish vehicles, driven by the ugliest, most inconsiderate and aggressive drivers. And I can think about how our children's children will despise us for wasting all the future's fuel, and probably screwing up the climate, and how spoiled and stupid and selfish and disgusting we all are, and how modern consumer society just sucks, and so forth and so on.

You get the idea.

If I choose to think this way in a store and on the freeway, fine. Lots of us do. Except thinking this way tends to be so easy and automatic that it doesn't have to be a choice. It is my natural default setting. It's the automatic way that I experience the boring, frustrating, crowded parts of adult life when I'm operating on the automatic, unconscious belief that I am the center of the world, and that my immediate needs and feelings are what should determine the world's priorities.

The thing is that, of course, there are totally different ways to think about these kinds of situations. In this traffic, all these vehicles stopped and idling in my way, it's not impossible that some of these people in SUV's have been in horrible auto accidents in the past, and now find driving so terrifying that their therapist has all but ordered them to get a huge, heavy SUV so they can feel safe enough to drive. Or that the Hummer that just cut me off is maybe being driven by a father whose little child is hurt or sick in the seat next to him, and he's trying to get this kid to the hospital, and he's in a bigger, more legitimate hurry than I am: it is actually I who am in HIS way.

Or I can choose to force myself to consider the likelihood that everyone else in the supermarket's checkout line is just as bored and frustrated as I am, and that some of these people probably have harder, more tedious and painful lives than I do.

Again, please don't think that I'm giving you moral advice, or that I'm saying you are supposed to think this way, or that anyone expects you to just automatically do it. Because it's hard. It takes will and effort, and if you are like me, some days you won't be able to do it, or you just flat out won't want to.

But most days, if you're aware enough to give yourself a choice, you can choose to look differently at this fat, dead-eyed, over-made-up lady who just screamed at her kid in the checkout line. Maybe she's not usually like this. Maybe she's been up three straight nights holding the hand of a husband who is dying of bone cancer. Or maybe this very lady is the low-wage clerk at the motor vehicle department, who just yesterday helped your spouse resolve a horrific, infuriating, red-tape problem through some small act of bureaucratic kindness.

Of course, none of this is likely, but it's also not impossible. It just depends what you what to consider. If you're automatically sure that you know what reality is, and you are operating on your default setting, then you, like me, probably won't consider possibilities that aren't annoying and miserable. But if you really learn how to pay attention, then you will know there are other options. It will actually be within your power to experience a crowded, hot, slow, consumer-hell type situation as not only meaningful, but sacred, on fire with the same force that made the stars: love, fellowship, the mystical oneness of all things deep down.

Not that that mystical stuff is necessarily true. The only thing that's capital-T True is that you get to decide how you're gonna try to see it.

This, I submit, is the freedom of a real education, of learning how to be well-adjusted. You get to consciously decide what has meaning and what doesn't. You get to decide what to worship.

Because here's something else that's weird but true: in the day-to day trenches of adult life, there is actually no such thing as atheism. There is no such thing as not worshipping. Everybody worships. The only choice we get is what to worship. And the compelling reason for maybe choosing some sort of god or spiritual-type thing to worship –- be it JC or Allah, bet it YHWH or the Wiccan Mother Goddess, or the Four Noble Truths, or some inviolable set of ethical principles — is that pretty much anything else you worship will eat you alive. If you worship money and things, if they are where you tap real meaning in life, then you will never have enough, never feel you have enough. It's the truth. Worship your body and beauty and sexual allure and you will always feel ugly. And when time and age start showing, you will die a million deaths before they finally grieve you. On one level, we all know this stuff already. It's been codified as myths, proverbs, clichés, epigrams, parables; the skeleton of every great story. The whole trick is keeping the truth up front in daily consciousness.

Worship power, you will end up feeling weak and afraid, and you will need ever more power over others to numb you to your own fear. Worship your intellect, being seen as smart, you will end up feeling stupid, a fraud, always on the verge of being found out. But the insidious thing about these forms of worship is not that they're evil or sinful, it's that they're unconscious. They are
default settings.

They're the kind of worship you just gradually slip into, day after day, getting more and more selective about what you see and how you measure value without ever being fully aware that that's what you're doing.

And the so-called real world will not discourage you from operating on your default settings, because the so-called real world of men and money and power hums merrily along in a pool of fear and anger and frustration and craving and worship of self. Our own present culture has harnessed these forces in ways that have yielded extraordinary wealth and comfort and personal freedom. The freedom all to be lords of our tiny skull-sized kingdoms, alone at the center of all creation. This kind of freedom has much to recommend it. But of course there are all different kinds of freedom, and the kind that is most precious you will not hear much talk about much in the great outside world of wanting and achieving and [unintelligible – sounds like "displayal"].

The really important kind of freedom involves attention and awareness and discipline, and being able truly to care about other people and to sacrifice for them over and over in myriad petty, unsexy ways every day. That is real freedom. That is being educated, and understanding how to think. The alternative is unconsciousness, the default setting, the rat race, the constant gnawing sense of having had, and lost, some infinite thing.

I know that this stuff probably doesn't sound fun and breezy or grandly inspirational the way a commencement speech is supposed to sound. What it is, as far as I can see, is the capital-T Truth, with a whole lot of rhetorical niceties stripped away.

You are, of course, free to think of it whatever you wish.

But please don't just dismiss it as just some finger-wagging Dr. Laura sermon. None of this stuff is really about morality or religion or dogma or big fancy questions of life after death.

The capital-T Truth is about life BEFORE death.

It is about the real value of a real education, which has almost nothing to do with knowledge, and everything to do with simple awareness; awareness of what is so real and essential, so hidden in plain sight all around us, all the time, that we have to keep reminding ourselves over and over:

"This is water."

"This is water."

It is unimaginably hard to do this, to stay conscious and alive in the adult world day in and day out. Which means yet another grand cliché turns out to be true: your education really IS the job of a lifetime.

And it commences: now.

I wish you way more than luck

לוליטה – עוד הערה

ביקורת ספרות, בצורתה הרגילה, נוטה להפריע לרומן כמו לוליטה. מעוצב כאודיסאה, ומושבץ בדפוסים, מקומות ואנשים – הספר פגיע מאוד לפותר תשבצי המילון הסידרתי שחייב למצוא צורה:דפוס, עיצוב, עטיפה, סכמת-צבעים.
אבל לא כך הספר פועל עלינו. ספרים הם בחלקם על החיים, ובחלקם על ספרים אחרים. ישנם ספרים שהם בעיקר על ספרים אחרים ומולידים לבסוף ספרים נוספים. לוליטה הוא כל כולו על החיים: הוא מוביל אותך לסמטה האחרונה של החיים. וכך כמבקר אינך מרגיש צורך לכפות את עצמך. כל עבודתך היא לכתוב סביב החלקים שברצונך לצטט. אתה מדריך בגלריה בה כל השלטים אומרים: "שקט בבקשה" ואתה מוביל את קבוצתך מיצירה ליצירה – נפעם, אסיר תודה, ומנסה, ככל האפשר, לשתוק.

הומברט הוא נרקיסיסט. אני מהסס להצביע על הקשרים בין נרקסיזם לפדופיליה קלאסית, ועדיין, שני המצבים הם בפירוש רדוקטיבים ואנורקטים, ומפגינים חוסר רצון לנטוש את השלמות הסנטימנטלית של הצעירות. "מקפצות בחבל, זורקות האבנים, אה, עזבו אותי!" נאנח הובמרט. מוקדם יותר ברומן, כשנזכר באהבת ילדותו, הומברט מתאר תמונה קבוצתית: אנאבל "יצאה רע", "אך אני", קורא הומברט, "מוגדל מן השאר, נראתי במעין יחידניות דרמטית: נער מהורהר, עבות גבות בחולצת ספורט שחורה ומכנסיי חייטים מעולות, רגליו שלובות, יושב בפרופיל, מסתכל לעבר האופק". דרמטי, מהורהר, מחויט, מסתכל לאופק: זה הוא התיאור הרומנטי. דרכה של אהבה עצמית תמיד מלאה חתחתים, אך האהבה שהומברט והומברט חולקים, עם כל קשייה ותענוגותיה, היא ללא ספק הדבר האמיתי.

קשה להזכר במספר דומה להומברט בלוליטה, המתאר בפירוט ובתשוקה לכל אורך הספר את מראו ומופלאותו. עם "המראה הנאה ההולם אם קצת אכזר", הומברט הפריזאי יודע שיכל להשיג ב"הקשת אצבע" את ה"יפהפיות המטורפות" שהעריצו את "הסלע העגום". "הרשו לי לחזור על כך: הייתי ועודני, זכר נאה להפליא, זע באיטיות עם שיער שחור והתנהגות עגמומית אך מפתה של אונות". אך זוהי אונות מפתה כלפי לוליטה, והומברט הוא אביה החורג, גילו כפול בשלוש משלה, ובמשך שנתיים, הוא אונס אותה לפחות פעמיים ביום.

המצב הקיצוני והבלתי נסבל הזה הוא חלק מהנס של לוליטה כרומן – אותו מטורף קטנטן בתאו הקטנטן הופך, אמנותית, בסדרה של שינויים רדיקליים בהקשר, לאדון חלל אין סופי. לוליטה הוא סיפור של ניצול כרוני – לא בדיוק הנרטיב המשחרר ביותר, ואיכשהו, נאבוקוב מוצא חופש בלתי נתפס בכלאו האפל של הומוברט וכותב עם הרעננות של גילוי מחודש על הורות, נישואים, קנאה, אמריקה, אמנות ואהבה.

הוכחות ליופי

1) אם היופי הוא רק נוי, אז הוא קודם כל, לפני הכל – סימנה של המוות. אזכור לבשר נוצר וחולף, למילה שמצלצלת יפה וחלול. לא לנצחיות הנשמה – הטובה, האמיתית – שיכולה לצאת מהיופי הזה.

2) והיא פנתה אליי, עצובה ויפה כמו בחורה שהייתה תמימה לפני זמן רב. עצובה כי היא תמימה ויפה כי היא עצובה. ורציתי להשאר, כי בחשכה הגדולה הזו יכולתי להסביר הכל, הכל ובכלל. עמדתי ליד המיטה, ואז, בעדינות גדולה, התחיל גשם.

3) לראות אותה זה כמו ללכת ברוח או לשחות: אתה ננגע בכל נקודה ומודע להכל.

4) יום אחד אהבה היא רק מניפולציה, יום אחר אני חשוף ליופי כמו דפוק אמיתי שמפחד מריח השמפו שלך. הללואי שיש אלוהים ואני אגע בך בכל מקום בחיים גם במתניים וברצון המתגרה להאמין באמת.

5) פתאום גופך מלא הזדמנויות והולך לנקודה אחת.

6) יש בחורות נאות ממנה, אבל רק היא מצליחה להראות את מרד החיים בשלווה המתה של הדברים. במובן הזה, היא סוג של מטאפורה מחכימה, קשר חדש ולא נראה בין דברים או מבין מה שלא נראה עד כה.

7) ואני מצטט מהיופי שלה הכי הוא כל כך ניואנסי שלהראות רק חלק ממנו הוא להטיל עליו אלימות.

רעדתי מפחד כשהבנתי שכל שיחתה התנהלה בין מרכאות הפוכות. היא לא מעזה "להתכוון" לדבר.

אישה יפה

אישה יפה,
מכירה את כל הואריינטים, כל האפשרויות, קוראת של הטקסטלים של דושאן
והסיפורים של דפו
ובכלליות בעלת שליטה עצמית ראויה לקנאה,
חוץ מכשהיא משתכרת ומדוכאת,
משהו שיכול להחזיק מעמד יומיים שלושה,
המשכיות של ואליום ובורדו שהיו
עושים לך צמרמורות.
ואז היא בדרך כלל תספר לך מה קרה לה
בין 15 ל18.
עפר אימה פורנוגרפי, גופות עירומים ועסקות שהציפו את החוק, שחקנית מובילה
ובאותו הזמן ילדה עם קצוות מוזרים של בצע.
פגשתי אותה שהייתה בת 22,
בתקופה שקטה.
גיל דומה לכל אחר, אמרתי לה.
היוקרה שלנו הוכחה במקום אחר,
בלהקות רדופות איטיות, במחוות
איטיות ומצוינות, ממיטות חשופות,
בהכפלה הגיאומטרית של חלונות חנויות ריקות
ובקבר המציאות המוחלטת שלנו, הוולטיר שלנו,
כמו שאמרתי – בחורה חכמה,
עם תכונה נדירה של חישוב.
אהבה לא תחזיק מעמד, אבל עד הקינוח תהפוך בלתי נשכחת,
זה מה שאמרה,
ישובה ליד החלון, פניה מושעות בזמן,
שפתיה: שפתי פסל שמציירות את מתאר הגוף,
את מה שהיא יכולה – בעיקר לבן.
אהב בלתי נשכחת,
תעביר מתחת לגשם,
מתחת לשמיים מנצנצים עם אנטנות בהם
מלקחות המאה ה17 מתקיימות ביחד עם
חרא יונים מהמאה ה15.
ובאמצע,
כל היכולת הבלתי נלאת לגרום כאב.

לפני שהיא יודעת

נראה שזו אדמה תוכננה לקרוא ליונקים‎ –‎
מגובנת ומכותפת, תושבת.‏
כל אגם אליו נכנסנו היה עדשה, סקרנית וקרה, שהעלתה אותנו מוקד‎.‎
כאן היסטוריה נחרשת ומיתוס מובך. (ומאחוריהם,‏
כמו ילדים גבוהים בתמונת כיתה ד', אצטורבל, עץ לבנה)‏
הייתי חוזר לאותו זמן, אותו אימוץ צנוע ומסוכן?‏
לא ללא המשקע המצטבר, משהו שיעקב את מעבר הימים
שרצו דרכנו כמו צלולואיד‎.‎‏ למצוא את הסימנים התועים
של פער העבודה: המלמול שנשאר על המשקל הכבד של הפסנתר, כסא הגלגלים של אבי חורץ שוב ושוב את ‏מפלס דלת האמבטיה, לשבור צלעות של מפריסי פרסה בגודל משאיות,‏
הביטוי של עצמותינו הניאליתיות משבבות את הסלע, מקלפים חלמיש מצור.‏
הרגשה מעורבת. מדריך שדה.‏
כלומר, אפילו לא ראינו את אורן הבוקע מהסלע, שמשל ברוח כמו מקהלה. לא אנו.‏
היינו שריר אוהב שריר.‏

לפעמים, בציוריו של תום תומסון אפשר לראות
שריד לצורת אדם, משיכות לצד משיכות מכחול. הייתי חוזר לאותו זמן, אותם אגמים?‏
לא ללא החלום החוזר של צלילה לגוף – כנראה
שלי, כנראה של שותפתי – ועולה לבלוע אוויר (ורכסי הגרניט צופים, העננים מעליהם ריקים ומצהירים) וצולל ‏שוב לתוך למעמקים קריאים.‏

חיי בשינה

הכל רועש: השפשוף של הסדינים,‏
הצעקה של שערות סבוכות, הנקישה של שינים.‏
זיעה קטנה מתיישבת בכל קפל בגוף, אבל הנשימה יציבה
ובעצמה חמה, חדר בטוח כמו שחדר תל אביבי יכול.‏
מוצא את הגוף והאוויר שהוא מוציא ריחני יותר מביום;‏
היא מתונה יותר, דשנה.‏
מתכופף כדי לתופס מעדינות השינה,‏
לשמוע עור מתקתק, לטעום את הדודא של זיעת לילה.‏
השעני קדימה, הנחי אצבע במקום בו את חושבת שהחלום.‏

זמן, הראשון

זמן, הקלישאה הראשונה.‏
נותן את השם יקום לכל מה שאינו הוא.‏
בניגוד לקלישאה, גם לכסף.‏
זה מה שאהבה עושה לדברים,‏
לקרוא להם בשם הוא מעשה התעלסות,‏
ארוך, על מיטה פזורת דולרים. (ובן הזוג מסתכל מהצד)‏
ואתה, אינך קלישאה, ילד.‏
בן שלושים מינוס, בחדר בבית הוריו, וזה
כמו זה מה שאלוהים רצה.‏
לא אישה, אהבה או כסף.‏
אלא העצמי, כמו מחט, נדחף אל תוך הוריד.‏

הסיפור

כשהסיפור אינו של תמונות
פנים כל אחר צהרים בו גשם, ‏
מחסני רחובות מוכי אספלט, על קצה הסתלקות.‏
רובו אינו על נשים, כמנצחות באותו יום שמש
של אינשטיין. או מאהבים באהבה.‏

הסיפור, חלקו, הוא של רגעים
כשאפילו תנועה איטית מהירה מדי לצמצם: ‏
מילים שהעיפו את חיינו, כך, ‏
עיניים שחותכות ותופסות אחת, והשניה,‏
חיקוי של חדר הניתוחים, ‏
כשהסכין והגז מצטטים אחד, והשני, רגעים לפני
שהטלפון החל לצלצל: ‏
סיפורנו הוא כמה דומם עמדנו, כמה מהר.‏

גבר

ושום דבר לא הכין אותי לחיים בהם הכל תלוי עליי,‏
איפה שזה רק אני ועברי שנותר לנחם את העולם. הצרה היא ששוכחים מהר.‏
תנו לי ארוחה ארוכה באור מעומעם, עם מישהי, מישהי שתציע משהו גס שלא ישמע גס – רק טעים – ‏
לא אישי, נבוך או אכזרי, למרות שכל אלה יכולים להראות כך כשלא לילה, מעל לסנדוויצ'ים עם חרדל.‏
הראש כואב; אני רוצה את האישה ומספיק תשוקה כדי לפוצץ כל תקווה של הבנה מה קורה לי.‏
ואני רוצה שנאכל צדפות, וללקק את הרוטב מסנטרה כאילו אני הצלתי את העולם ואני אפילו לא אשאל,‏
בשביל מה.‏

בעיקר ספרים

בחצי חושך ההר, דברים קטנים
נראים גדולים: נערה מוכתמת רוק ומלח והתחושה
שאתה מכיר רק את קצוותיה.‏
הרגעים נמתחים כמו דולפינים, גוזרים מים פתוחים או
כמוני עוקב אחרי הסנדלים של ניתאי אל האלמוגים.‏

אהבנו את הדיונה הישנה. באמת, זה נתן לנו אחר צהריים
של יתושים ובאס ישן והרגשנו את זה באדמה.‏
הפלנו הכל – בעיקר ספרים – ורצנו למעלה. כמו צורות בציור,‏
בביטחה ובחשיבות של צורות בציור.‏

‏[ועדיין אומר "אנה", מעבר לפחדים של טיפשות,‏
צביעות כשאני מדבר סימפטיה לעצמי. לא מכיר מילה גדולה מזאת,‏
טובה מזאת] [אני אומר, ועושה משהו צפוי מאוד ובדרכי שלי]‏

אז זהו, שאתה מבלה את השנים שאחרי החושך בהתחבטות בסניליות,‏
שומע לבסוף את כל המילים שעברו אותך
כמו זה היה כיף.‏
מה לי ולמשפט הזה, אתה אומר
וזוכר הצידה.‏
כל לילה היה אותו לילה. נופל, חסר צורה, ובלעדיך בו.‏

אין דבר אחר מלבד

זו השנה שלפני הלהתראות
שמתקדמת כמו ציפור ענקית מסוממת
דרך רחובות ללא מוצא של שכונה קפואה בזמן
כמו של נהר שתן שחור שמקיף את עורקי תל אביב, צווחני וקריקטורי.
אני יודע שבדמויות שבהם דנו בקודש מתגבר,
באיקונות השקופות של תשוקה ישראלית,
שוכבת גוחנת האזהרה הגדולה והחנינה הגדולה -
אותו דבר בלתי ניתן לשם, חלק מהחלום
שבשאר החיים נקרא לו תבוסה, התבוסה של שירה אמיתית
שאנו כותבים בדם
וזרע וזימה, אומר ניתאי.
ודמעות, אומר יוסי.
למרות שאיננו בוכים.

בכלליות

אישה יפה,
מכירה את כל הואריינטים, כל האפשרויות, קוראת של הטקסטלים של דושאן
והסיפורים של דפו
ובכלליות בעלת שליטה עצמית ראויה לקנאה,
חוץ מכשהיא משתכרת ומדוכאת,
משהו שיכול להחזיק מעמד יומיים שלושה,
המשכיות של ואליום ובורדו שהיו
עושים לך צמרמורות.
ואז היא בדרך כלל תספר לך מה קרה לה
בין 15 ל18.
עפר אימה פורנוגרפי, גופות עירומים ועסקות שהציפו את החוק, שחקנית מובילה
ובאותו הזמן ילדה עם קצוות מוזרים של בצע.
פגשתי אותה שהייתה בת 22,
בתקופה שקטה.
גיל דומה לכל אחר, אמרתי לה.
היוקרה שלנו הוכחה במקום אחר,
בלהקות רדופות איטיות, במחוות
איטיות ומצוינות, ממיטות חשופות,
בהכפלה הגיאומטרית של חלונות חנויות ריקות
ובקבר המציאות המוחלטת שלנו, הוולטיר שלנו,
כמו שאמרתי – בחורה חכמה,
עם תכונה נדירה של חישוב.
אהבה לא תחזיק מעמד, אבל עד הקינוח תהפוך בלתי נשכחת,
זה מה שאמרה,
ישובה ליד החלון, פניה מושעות בזמן,
שפתיה: שפתי פסל שמציירות את מתאר הגוף,
את מה שהיא יכולה – בעיקר לבן.
אהב בלתי נשכחת,
תעביר מתחת לגשם,
מתחת לשמיים מנצנצים עם אנטנות בהם
מלקחות המאה ה17 מתקיימות ביחד עם
חרא יונים מהמאה ה15.
ובאמצע,
כל היכולת הבלתי נלאת לגרום כאב.

זה היה בשנת אלף…

זה היה בשנת אלף תשע מאות תשעים-ומשעמם-רצח,
וסקס הצמיד את שפתיו לדברים.
חדש כבר לא היה ההיפך
אלא השמדתו המוחלטת של הישן.
כבר איננו יכולים לקבור את תמימותינו אלא
רק להרסה שוב ושוב, כאילו היא לא יכולה למות מספיק.
שינוי הוא המילה החדשה, המשופרת, לאלוהים.
נהדרת מספיק כדי להכנס בעקשות הכוללת
של הדברים שאפילו לחישתה מאבקת את שמך.
חזקה מספיק, כמו אלים אחרים,
ממשותה היא עוני מתמשך של אפשרות קיומה.
בבקשה אלוהים, אומרים, שנה אותנו.